בחיים לא ראיתי כמות כזו של חבשים בקמפוס

לפני כשנתיים, הקמתי את קבוצת הקריאה אתיופוליטקה (קרדיט לחברון דסטה על השם), קבוצה לסטודנטים ממוצא אתיופי שהמטרה שלה היא להתמודד עם הלובן האקדמי – פיזי ותוכני, שמייצר חוויה סטודנטיאלית מצומצמת. בשנה האחרונה כמעט והפסקתי לפרסם טורים משום שקרו דברים משמעותיים, בהם השקעתי את זמני: דבר ראשון, לימדתי אזרחות בתיכון בדימונה, והדבר השני הוא, שלאחר שנים של מחשבה ועבודה ותהייה איך אני נכנסת לסדקים הנפתחים לקראתי, שקוראים לי למרחב האקדמי, אני מלמדת באוניברסיטה.

• עכשיו מותר לגלות: דפקנו אתכם כל השנים
• לא רחוק היום שבו יוצאי אתיופיה יסתובבו חמושים כדי להגן על עצמם
• הערים הסגורות לאתיופים: מפת האזורים המותרים לעולים

ערב יום רביעי (.1621.6) היה מרגש במיוחד באוניברסיטת בן גוריון. ההצגה "אות קין" הגיעה לקמפוס במסגרת הקורס "זהות שחורה במרחב לבן: האוכלוסיה האתיופית בהקשר הישראלי", אותו אני מעבירה במחלקה לפוליטיקה וממשל והוא פתוח לכלל המחלקות, ושהתפתח על בסיס קבוצת אתיופוליטיקה.

צילום: בוריס רוזנברג

ההצגה הייתה אקורד סיום הולם לעבודה המעשית של הסטודנטיות ישימבט מנגיסטו וג'סיקה טוויל, במסגרתה הן ניסחו נייר עמדה שהתייחס להיעדר צבע ולנוכחות השלילית והשולית של יוצאי אתיופיה בסילבוסים השונים ובשיעורים בפועל.

בסביבות 19:30 הופיעו בקמפוס בן גוריון חמישה מבוגרים ממוצא אתיופי עם לבוש מסורתי מול "גלידה באר שבע" שבקמפוס. חשבתי שאני מדמיינת, אבל לאט לאט התחילו לזרום עוד ועוד אנשים, והאירוע הסתמן כאחרית הימים: סטודנטים, פעילים חברתיים, בני נוער, מבוגרים, עובדי ציבור צעירים וצעירות עברו את החומות המיתמרות של הקמפוס, פנימה. בחיים לא ראיתי בקמפוס כמות כזו של חבשים – נשימתי נעתקה, ושוב נזכרתי למה אני לא מפסיקה להציף ולכתוב על כל הנושאים שהופכים לי את הבטן לטוב ולרע.

צילום: בוריס רוזנברג

עלילת ההצגה מתרחשת על רקע המחאה החברתית שפרצה ב-2015 כנגד אלימות משטרתית, ומגוללת את סיפורה של משפחה ממוצא אתיופי, שחיה בפריפריה החברתית-גאוגרפית. בנוסף למעמדה הירוד בחברה, המשפחה נושאת אות קלון שהוטל על אחד מבניה. המוטיב המלווה את ההצגה הוא המפגש המעיק והטראגי עם המשטרה. מוסיקה מקורית מאת אבטה בריהון מוסיפה לטון המינימליסטי של ההצגה, וטוענת את הצופה במתח אינסופי.

דמות האם, אותה מגלמת תהילה ישעיהו, הופכת במהלך ההצגה להיות האמא של כולנו, כמו בשיר של טופאק, Dear Mama– אין לה זמן לבולשיט, היא מוכרחה להחזיק הכל ולהתמסר לילדיה. אין רגע אחד בו היא יכולה לשקוע אל תוך רחמים עצמיים, היא נדחקת לדרך ללא מוצא ונאלצת להחזיק את המשפחה הקטנה שלה בשיניים, והכל תוך תמרון בתוך מציאות שמחייבת אותה לשדר חוסן כמעט בלתי אפשרי. דמות אם זו גרמה לי גם לחשוב על פני המחאה – פנים של נשים אמיצות ועקשניות שנאבקות בשביל האחים שלהן והילדים שלהן.

שחקני ההצגה עם הסטודנטיות.

ישבתי לאורך ההצגה ולא יכולתי שלא להביט שוב ושוב אל עבר המושבים מאחוריי, לוודא שאני לא חולמת, ולהתרגש עוד פעם ממאה איש מכל הסוגים והמינים צופים בהצגה דרמטית וטראגית שמספרת את ה-סיפור בהא הידיעה של השנה האחרונה בישראל מנקודת מבט ביקורתית – הסיפור של אלימות משטרתית שכבר לא ניתן לבטל אותו ב"את מגזימה". הצגה שכל שחקניה חבשים באולם "זוננפלד" מול "גלידה באר שבע" בקמפוס בן גוריון.

ההצגה הותירה תחושה חזקה שאי אפשר לחזור למסלול חיים רגיל. הפאנל שנפתח לאחר מכן, וכלל שאלות ושיתוף של אנשים מהקהל, העלה תחושות שבין תקווה לייאוש. יומיים אחר כך קראתי כי השופט יואל עדן זיכה את השוטרים שהתעללו באברהם מהרי.

אז נעלמתי מסיבות טובות אני מבטיחה. ואני כאן. ממשיכה.

—

ההצגות הבאות של "אות קין" יתקיימו ב-28.6 בשעה 20:00 בבית הקונפדרציה, ירושלים וב-30.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ענבל