דבר לא מחבר בין דמאס פיקדה לפרדי גריי, זולת צבע עורם והאלימות המשטרתית שחוו על בשרם. גריי, בן ה-25, תושב בלטימור, מת במהלך מעצר משטרתי. מותו הצית גל מחאות שהוציא לרחובות העיר עשרות אלפי אזרחים זועמים תחת הסיסמה "Black Lives Matter." ההפגנות בעקבות המכות המתועדות שספג דמאס פיקדה, חייל צה"ל ממוצא אתיופי, הביאו גם הן להפגנות המוניות של (בעיקר) צעירים יוצאי אתיופיה שמיהרו לקשור בין האירועים בארצות הברית לאלימות המשטרתית ממנה סובלים הצעירים פה בארץ.
האלימות המשטרתית, כאן ובמקומות אחרים, איננה נדירה ובדרך כלל גם לא מקרית – קבוצות מוחלשות אתנית ומעמדית יסבלו מאלימות כזו יותר מאחרות. השבוע, היה זה מייסם אבו אל-קיעאן (ה"חשוד" או ה"ערבי" בלשון אחד מכתבי הפלילים שביקש להגן על השוטרים) שהוכה בידי שוטרים. אלימות מסוג זה מתחילה לרוב במה שנראה כאירוע מינורי: שוטר המבקש מאדם להזדהות, ויכוח שמתפתח, והידרדרות מהירה אל אבדן שליטה ואלימות קשה. ההידרדרות מאירוע בנאלי לאלימות בשניות ספורות, מקפלת בתוכה סיפור מורכב של גזענות ממוסדת, סמויה, כזו שלא תמצא בהנחיות רשמיות או פקודות מפורשות. מדובר בתפיסות ופרקטיקות גזעניות יום-יומיות ובנאליות, הבאות לידי ביטוי כאשר שוטרים מתבקשים לעכב ולבדוק "חשודים" ולהשליט "סדר."
להיות ב"מקום הלא נכון" או "לנהוג כשאתה שחור" (Driving while black) הפכו למטבעות לשון שמתארים מקרים בארה"ב בהם אדם מעוכב או נעצר רק בגלל צבע עורו. התפיסות התרבותיות הגזעניות כלפי אדם בעל צבע עור או שייכות אתנית שנתפס כ"מקום הלא נכון" הן עילה סבירה לכאורה לעכב ולבדוק חשוד. השימוש במאפיינים של גזע, אתניות, צבע עור בקבלת החלטות של רשויות החוק בנוגע לאדם מסוים, המוכרת כפרופיילינג אתני, משמעותה שאנשים ובעיקר גברים המזוהים אתנית (צבע עור) עשויים להיות מעוכבים יותר לבדיקה בידי שוטרים, לסבול מיחס נוקשה יותר ובמקרים קיצונים להיות גם חשופים לאלימות משטרתית. צבע עור וגזע הפכו מזוהים עם פשיעה ואלימות, ומשתמשים בהם כדי להצדיק לא רק עיכוב וכליאה אלא לעתים קרובות אלימות.
אז אמנם אסור להשוות, אבל קשה שלא: מייסם אבו אל-קיעאן היה ב"מקום הלא נכון". גם שני הצעירים האתיופים בכתבת התחקיר המצוינת של גל גבאי ("החשוד המיידי", ששודרה במסגרת תוכנית ״המערכת״ בערוץ 2 לפני חודשים מעטים) שישבו על ספסל בצפון תל-אביב, היו ב"מקום הלא נכון", ונוכחותם בשכונה ה"לבנה" הזניקה כמה ניידות משטרה וכמעט הסתיימה במעצר. האלימות שהופעלה נגד אבו אל-קיעאן וגסות הרוח כלפי הצעירים על הספסל, הם עדות להיררכיית הזהויות בחברה הישראלית והמחיר שמשלמות קבוצות מוחלשות בשם עקרון ה"סדר הציבורי" האוניברסלי לכאורה, שאינו משרת אותם עצמם. כך, אזרחים ערבים יכולים לחיות בערים בהן הפשע שולט ולא נאכף, בהן מקרי רצח לא מפוענחים ונשק מסתובב ברחובות ללא בקרה, אבל רק כשאזרחים אלה ייצאו מהשכונה שלהם – מקומם ה"נכון" – ויגיעו, למשל, ללב תל אביב – המקום ה"לא נכון" עבורם – הם יפגשו את הסדר הציבורי, כשיתבקשו להציג תעודת זהות. הטרגדיה היא כפולה: דווקא מי שאין בידם את האמצעים לרכוש ביטחון ושחשופים יותר לאלימות, מתקשים לקבל מהמשטרה את ההגנה שהם זקוקים לה, ולכן הם באופן טבעי נותנים פחות אמון במשטרה ומוכנים פחות לשתף פעולה אתה.
המכות שספג רודני קינג משוטרים בלוס אנג'לס לא הפתיעו את מי שהכיר מכבר את התנהלות המשטרה האמריקאית, אבל תיעודו של המקרה האלים בשנת 1991 בידי אזרח פרטי היה אירוע מכונן. הדיון הציבורי, המשפט בו זוכו השוטרים, והמהומות שפרצו לאחר מכן הכריחו, ולו לזמן מוגבל, את החברה האמריקאית להישיר מבט אל האלימות והגזענות המשטרתית. אך המבט היה קצר והשינוי – כמעט ולא ניכר. האלימות המשטרתית ממשיכה להתקיים ביתר שאת, ורק כשהיא מתועדת ומצולמת יתקשה הציבור והקבוצות החברתיות ה"חזקות" להתעלם מקיומה, לפחות עד שנושא חדש תופס את מקומה בכותרות. רק בשנתיים האחרונות תועדו שוטרים אמריקאים יורים באזרח לא חמוש, מייקל בראון, בפרגוסון מיזורי, חונקים למוות במהלך מעצר אזרח לא חמוש, אריק גארנר, וגוררים את גריי הפצוע לניידת בבולטימור, ממנה לא ייצא חי. המשותף לשלושתם: צבע עורם השחור.
על פניו, מאז מקרה קינג עברו 25 שנים בהן המשטרה הפכה מקצועית יותר, הגזענות לגיטימית פחות. שוטרים עוברים כיום הכשרות מסודרות וארועי האלימות לא יכולים להיות סמויים מהעין בשל אמצעי התקשורת הנפוצים בכל מקום. אך הלך הרוח, שבימינו מהול בפחד מאיום מתמיד על הסדר הציבורי – אמיתי או מדומה – הפך משטרות רבות בארצות הברית לארגונים חצי-צבאיים מצוידים בנשק מעודפי הצבא, עם יחידות מיוחדות ומאומנות בידי יוצאי צבא, שמפעילות כוח יוצא דופן בפשיטות כמו-צבאיות, לרוב בשכונות העוני ונגד מיעוטים. בספר שמעורר הדים בארצות הברית מתארת המשפטנית מישל אלכסנדר את המדיניות המפלה, ההתמקדות בסוגי פשיעה מסוימים והיחס הנוקשה, כחוקי גזע חדשים (The New Jim Crow), שהגדילו בשלושים השנה האחרונות את אוכלוסיית בתי הכלא מ-300 אלף ליותר משני מיליון איש, רובם גברים שחורים והיספאניים. באווירה ציבורית כזו, לא מפתיע לשמוע את ראש עיריית ניו-יורק, ביל דה-בלאסיו, הנשוי לאשה אפרו-אמריקאית, מספר על ההנחיה שנתן לבנו הצעיר: "אם שוטר עוצר אותך, אל תנסה לשלוף את הטלפון הנייד. אנחנו יודעים לצערנו שזה עלול להתפרש בצורה מסוימת, אם אתה נער בצבע עור מסוים."
התמודדות עם גזענות במשטרה, במוסדות אחרים ובחברה בכלל מחייב טיפול יסודי. כל עוד תסרב המשטרה לבחון את עצמה ברצינות ותמשך להתעקש שמקרי האלימות כלפי האזרחים הם לכל היותר בעיה נקודתית של שיקול דעת לקוי, מחד, והציבור הרחב יישאר אדיש, קשה יהיה לראות שינוי. ועדת היגוי שהקימה המשטרה לשיפור היחסים עם הקהילה האתיופית בעקבות אירועי הקיץ האחרון, שמה דגש דווקא על קשיי העלייה האתיופית. המחאה, כדאי להזכיר, החלה כאשר שוטרים היכו את פיקדה, צעיר יליד הארץ במדי צה"ל, שכל חטאו היה ויכוח בנאלי עם שוטרים – מקרה שהסתיים בהכאתו האלימה. את הבעיה, במילים אחרות, כדאי אולי לחפש לא בקשיי הקליטה של העולים באתיופיה אלא בתרבות הארגונית המשטרתית ובארועים ה"נקודתיים" לכאורה.
אינני מעלה פה סברה שאינה מוכרת למשטרה ולמשרד הממונה עליה; לפני כשנתיים קיבל לידיו המשרד לביטחון פנים דו"ח שכתב עבורו מכון המחקר ראנד שאת מסקנותיו ניתן לסכם בשלוש מילים: "לאזרח" את המשטרה. לצד עמדות חיוביות, מחזיק הציבור בישראל גם בדעות שליליות על התנהלות המשטרה, הנובעות מתפיסות כי המשטרה אינה פועלת תמיד בצורה מקצועית והוגנת כמצופה ממנה, מתייחסת לאזרחים לעתים בגסות רוח, מפלה קבוצות אזרחים מסוימות ונעדרת תודעת שירות, כך קבע הדו"ח. תפיסות שליליות אלה משפיעות על אמון הציבור במשטרה, על הנכונות לשתף פעולה עם המשטרה, וכתוצאה מכך, על האפקטיביות שלה. עיקרי ההמלצות כללו חיזוק של השיטור הקהילתי והפיכתו לגורם מרכזי, שיפור מערכת ההכשרה המשטרתית בסיוע גורמים אזרחיים וחשוב מכל, בחינת האפשרות לפיקוח ציבורי על המשטרה. "כמו משטרות אחרות", כתבו אנשי מכון ראנד, "המשטרה הישראלית מספקת שירות ציבורי, אשר הציבור משלם עליו ולפיכך, בסופו של דבר, מחויבת בדין וחשבון ציבורי."
פרופ' גיא בן פורת הינו ראש מחלקת מנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון
