שטח אפור

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך

כשאדם זר פוגש אותי וכל מה שיש לו לשאול אותי זה כמה שנים אני בארץ או לספר לי על החוויה שלו במסעדה האתיופית או להניח שאני אוהבת מוזיקה שחורה- מה שנכון- זה מבאס. למה? כי יש בזה דעה קדומה. זה כמו שדייב שאפל אמר פעם שזה גזעני כשמציעים לו עוף מטוגן במסעדה, למרות שהוא יזמין עוף מטוגן בכל מקרה. אני מנסה להסביר לעצמי למה זה מכעיס אותי ויש לי אותה תשובה כל הזמן ועדיין אשתדל לדון לכף זכות. זה מכעיס אותי כי אני מצומצמת לאינג'רה עם כל הכבוד שאני רוחשת לאינג'רה כמו גם ל"מוזיקה שחורה" במובנה הרחב (לא. זה לא כולל את מוש בן ארי).

גם בשאלה "כמה זמן את בארץ?" כשהיא נטולת כל הקשר (כי לפעמים יש הקשר, והשיחה מתגלגלת לשאלה הזאת) יש מן ההתנשאות, וזה תמיד מלווה לאנחת רווחה כשאני מספרת שאני ילידת הארץ: ידעתי שמשהו כאן לא הגיוני… לפעמים הניסיון המאולץ של התופש את עצמו "פרוגרסיבי" לצאת לא גזען מוליד יציאות גזעניות. זה מזכיר לי התכתבות שהיתה לי עם בחור "פרוגרסיבי" פעיל מפלגת העבודה שתופש את עצמו בשוליים השמאליים של המפלגה. הוא רצה שאכתוב טור בנושא מסוים ותוך כדי הבקשה שלו הוא כתב לי פתגם באמהרית שהולך כך: "אלף קורי עכביש יאסרו את האריה" (כוחנו באחדותנו, בתרגום אקטואלי), יעני רוצה לומר לי בשפתי כדי שאני אבין אותו ושאבין שהוא בצד שלי – הנה ההוכחה – שימוש בפתגם אמהרי בתרגום לעברית! שהמהפכה בדרך, צריך רק לשלב ידיים ושאת תדברי עברית ואני אדבר אמהרית. עניתי לאקטיביסט המהפכני לאחר שהתריע שהוא חצי-חצי (חצי עיראקי חצי מזרח אירופאי) שיש לי תחושה שהוא לא סבל מגזענות על רקע של מוצא. הוא הודה שלא, אבל סייג בעובדה שהוא מאוד סבל כשהיו מתלכלכים על מזרחים בפניו – אוייייוייויייי. והוספתי שהוא לא צריך לדבר בשפת היליד כדי לרכוש את אמונו, בטח ובטח שהוא לא יודע מהי שפת היליד, ובטח ובטח כשהיליד אינו "יליד": נולדתי בארץ להורים דוברי טיגרית כשפת אם.

לא מזמן התיישבתי לשיחה עם אקדמאי בכיר בעל עמדות חברתיות פרוגרסיביות. בשלב מסוים בשיחה הוא אמר לי את המשפט הבא: "החיבור שלך לאפריקה קסום בעיני", הגבתי בחיוך כי לא ידעתי כל כך איך להגיב, כי זה פשוט נשמע דבילי. מהרגע שהוא אמר את המשפט הזה השיחה הידרדרה וכאילו דיברנו ג'יבריש. הוא כאילו הביך את עצמו וכל השיחה נהפכה למשונה תוך חילופי צבעים של האיש, ריחמתי עליו קצת ומדי פעם זרקתי לו גלגל הצלה וניסיתי להחזיר את השיחה למסלול הגיוני. הוא אמר לי שזה מזכיר לו את החיבור שלו לסבא שלו שלא הכיר אך נקרא על שמו, וגם זה הטריד אותי. לאחר מכן הוא הוסיף והחמיר: שנינו ישראלים ולי יש חיבור מיוחד לתרבות הצרפתית, חיבור שאני לא יכול להסביר.

הדפס משי של מיקאלנה תומס, 2006. מתוך תערוכת אמנות אפריקאית עכשווית שהוצגה במרכז האמנות בנצרת

היה נדמה לי שהוא קצת מקנא בחיבור שלי ליבשת ומנסה למצוא משהו דומה אצלו. הוא דור שלישי או שני בארץ מנותק ממקורותיו ונראה שהוא גילה את זה תוך כדי השיחה אתי, מה שהפך את החיבור שלי ל"קסום". היתה לי תחושה שהוא קינא בחיבור הזה כמו שאני מקנאה באנשים שאוהדים קבוצת כדורגל או באנשים שיש להם תחביב מובהק שהם "מתאבדים" עליו. ובכל זאת, הבחירה שלו במלה "קסום" נתנה לי תחושה של נכנס מברך ויצא מקלל. אני בטוחה שהיתה לו כוונה טובה אבל אני מתחילה להתעייף מהנסיון לדון לכף זכות אנשים זרים שתופשים עצמם מבינים, אינטליגנטים וליברלים. ואולי הקטע שעזר לי להבין את הבעיה ב"קסם" שלו הוא ההשוואה שעשה בין החוויה שלי בישראל לחוויה שלו כאן. החוויה שלו כאן כאדם שהוא הסטנדרט לישראליות. הוא לא מצומצם לכלום ואף אחד לא מוקסם מהחיבור שלו לתרבות האירופאית. בסופה של פגישה התבדחתי ביני לבין עצמי על כך שהייתי צריכה לומר לו אחרי המשפט הזה: אתה מתכוון קסום כשומשום? אולי בדיחה היתה מחזירה אותנו לתקשורת דיאלוגית.

הסיטואציות האלה הן לא ייחודיות לי והן קורות לרוב האנשים בישראל שחווים חוויה של מיעוט (ערבים, מזרחים, רוסים ואפילו נשים). למה הדבר דומה? לנשים ערביות שמצומצמות לחיג'אב. גם לי מדגדג לפעמים לשאול כל מיני שאלות על "ערביוּת" כשמזדמן לי לבוא במגע עם ערביות אבל אני סותמת ת'פה, כי יש לי שכל ואני מבינה הקשר ובתוך עמי אני חיה ובשביל זה יש לנו (בני האדם באשר הם) שיקול דעת. לכן, כשאני פוגשת אנשים מכל המינים והסוגים אני מתייחסת אליהם כאל בני אדם מורכבים עם זהות רב שכבתית.

לא, זה לא מגניב להגיד לי "הלוואי והיה לי שיער כמו שלך! במקומך, הייתי מפזרת אותו אפרו" זה גם לא מגניב להגיד לי: "אני הולכת לים כדי לקבל צבע כמו שלך" ממש לא מגניב. הצבע שלי והשיער שלי הוא לא דבר שיכול להיות מצומצם ל"מגניב", זה חלק ממני, מהחיים שלי וממי שאני וזה לא נתון לבחירה. אז ההשוואות האלה והעצות האלה הן ממש לא לעניין כל עוד את ואתה לא חווה את החוויה השלמה של להיות עם צבע עור מסוים או עם שיער שמצריך התמודדות יומיומית מתוך בחירה מודעת לא להחליק או לקצוץ אותו אחת ולתמיד. החיבור שלי לשחורות ואפריקאיות לא יכולה להיות דבר "קסום" או "מגניב" כי זה לא טרנד אף על פי שאנשים חווים את זה כטרנד. זה משהו שהוא חלק בלתי נפרד ממני, משהו שלא בחרתי אבל נוח לי בו בלי להתנצל ובלי ציניות, ולטובת אנשים פרוגרסיביים כאלה אני יכולה לפעמים גם להשתעשע בו.

מתוך "איפה תהיו" הוצאת "רעב"

בשביל הלבנה שרוצה לדעת איך להיות חבר שלי/ פאט פארקר

מאנגלית חני כבדיאל

רֵאשִית, עָלַּיִךְ לִשְכֹּחַּ שֶׁאֲנִי שְחוֹרָה.
שֵנִית, לְעוֹלָם אַל תִשְכְּחִי שֶׁאֲנִי שְחוֹרָה.
אַּתְ צְרִיכָה לָדַּעַּת לְהִתְלַּהֵב מֵאֲרִיתָה,
אֲבָל אַל תַּשְמִיעִי אוֹתָהּ בְכָל פַּעַּם שֶׁאֲנִי בָאָה,
וְאִם אֶׁת מַּחְלִיטָ ה לְהַּשְמִיעַּ אֶׁת בֶׁטְהוֹבֶׁן אַל תְסַּפְרִי –
לִי אֶׁת סִפוּר חַּיָיו. הֵם מַּכְרִיחִים גַּּם אוֹתָנוּ לִלְמֹד תוֹלָדוֹת
הַּמוּזִיקָה.
תֹאכְלִי אַפְרוֹ אָמֶׁרִיקָנִי אִם אַּתְ אוֹהֶׁבֶׁת, אֲבָל אַל תְצַּפִי מִמֶׁנִי –
לִמְצֹא מִסְעָדוֹת
אוֹ לְבַּשֵל בִ שְבִילֵךְ.
וְאִם אֵיזֶׁשֶׁהוּ שָחוֹר מַּעֲלִיב אוֹתָךְ,
שוֹדֵד אוֹתָךְ, אוֹנֵס אֶׁת אֲחוֹתֵךְ, אוֹנֵס אוֹתָךְ,
פוֹרֵץ לְבֵיתֵךְ אוֹ סְתָם מִתְנַּהֵג כְּמוֹ אִידְיוֹט –
בְבַּקָשָה אַל תִתְנַּצְלִי בְפָנַּי
עַּל הָרָצוֹן לִפְגֹעַּ בוֹ .
זֶׁה גּוֹרֵם לִי לִתְ הוֹת אִם אַּתְ מְטוּמְטֶׁמֶׁת.
וַּאֲפִלוּ אִם אַּתְ בֶׁאֱמֶׁת מַּאֲמִינָה שֶׁשְחֹרִים מְאַהֵבִים טוֹבִים יוֹתֵר
אַל תְסַּפְרִי לִי. אֲנִי מַּתְחִילָה לַּחֲשֹב עַּל גְּבִיַּת דְמֵי הַּרְבָעָה.
בְמִלִים אֲחֵרוֹת, אִם אַּתְ בֶׁאֱמֶׁת רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁ לִי אַל –
תַּעֲשִי מִזֶׁה עֲבוֹדָה קָשָה. אֲנִי עַּצְלָנִית. זִכְרִי אֶׁת זֶׁה.