לוויתן החלודה
הצילום מבקש לתעד מצב קיים, נקודת זמן בהיסטוריה במקום נתון. הקריאה של הצילום משתנה אצל כל צופה לפי ההיסטוריה הפרטית שלו, אם תרצו, קורות חייו. כשאני מסתכל על צילומי הדולפינריום של אורי פינר אני רואה את אתר הפיגוע, צילמתי שם באותו לילה שלא יישכח לעולם, אבל אני גם רואה את המונומנט הארכיטקטוני כהבטחה שלא קוימה. הבטחה מ-1980, השתחררתי אז מהצבא והתחלתי לעבוד בחנות "פולארויד" במתחם הדולפינריום, המקום היה הומה אדם, תור ארוך הפריד בין המבקרים למופע הדולפינים המרהיב עם קפיצות ראווה של נערות חטובות למי הדולפינים, מצרף של אקווריומים, “עולם הדממה", עמדות צילום מיוחדות שבהן נוצרה האשליה של צילום בתוך האקווריומים, עובדים מחופשים לדולפינים שהצטלמו עם המבקרים.
אתר הדולפינריום נהפך לפסל של לוויתן שהתאבד על החוף, הלוויתן הזה לא מדמם, הוא דומה יותר למכונה-לוויתן של הסרט "מלתעות", אלה שהמכונה השילה מעליה את המעטפת, את סממני החיים שלה, והיא מתגלה על כל החלודה שבה. אורי חופר בתוך הקרביים של הלוויתן, בתוך המכונה החלודה בהתפתלות האחרונה שלה, מצב סטטי שלא ישתנה. כוחו של הלוויתן הזה כה חזק שלא מעזים להתקרב אליו או לפנות אותו, מסובבים את הראש ממנו ומפנים את המבט, כאילו שהוא לא שם, יש סוג של כבוד לא ברור ללוויתן הזה, כבוד של דייגים, הוא שם ושם יישאר, לא פוגעים בכבוד שלו, הוא יהיה שם גם אחרינו.
מיקי קרצמן
אין כרטיס מועדון
"כרטיס כניסה כואב לחברה הישראלית". כך נשמעת אחת הקלישאות חסרות הטאקט והמטופשות (אם לא המרושעות) ביותר בתולדות היחסים בין עולי ברית המועצות לשעבר לבין אותו יציר כלאיים אמורפי שנוצר בדמיונם של מי שרואים את עצמם כאדוני הארץ ושמקובל לכנותו "החברה הישראלית".
הקלישאה הספציפית הזאת היא ציטוט המיוחס לרון חולדאי, שהיה ראש העיר תל אביב כבר בתקופת הפיגוע בדולפינריום ואמר את הדברים בטקס אזכרה לקורבנות ארבע שנים אחרי אותו לילה נורא שבו נהרגו 21 הנערות והנערים. אך אותו המסר, בניסוחים שונים, הוטבע בתודעה הרבה לפני כן, ושוחזר פעמים רבות מאז.
אני תוהה אם העיתונאים ואנשי הציבור שחזרו על המנטרה הזאת שוב ושוב, עד שנהפכה ללעוסה וכמעט מובנת מאליה, שמו אי פעם לב לחוסר המוסריות העמוק שעומד בבסיס ההנחה כי על שייכות צריך לשלם בדם. אני תוהה אם הם נתנו את דעתם לכך שבמקרה של ישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר אין מדובר, לכאורה, בהגירה "רגילה", אלא בגל עלייה מיוחל, שלכיסופים אליו יש היסטוריה ארוכה – החל מ"שלח את עמי" של גולדה מאיר וכלה במבצע הציני והכוחני להעלאתם ארצה בכל מחיר ולמניעת "נשירה" של ישראלים פוטנציאליים בארצות הגויים.
ההנחה הזאת לובשת צורות רבות – החל מהפיכת הטרגדיה בדולפי לסמל מתקתק של קשיי ההסתגלות וההתגברות עליהם, עבור בסיפורי הקליטה המוצלחים שמתפרסמים לכבוד תאריכים עגולים וחייבים להתרחש ביחידה קרבית מובחרת, וכלה בדרישה הבלתי נלאית: אם לא לשפוך דם, אז לפחות להוכיח את טהרתו.
ליזה רוזובסקי
המסגד שממול
בעיני תושבי יפו מתחם הדולפינריום הוא חלק בלתי נפרד משכונת מנשייה המיתולוגית, אחת השכונות החשובות ביפו של טרום הקמת המדינה. לתושביה הערבים של יפו הוא גם נקודת ציון גיאוגראפית חשובה. כאשר נדרשים לכוון מבקרים ערבים שבאים מחוץ לעיר למסגד חסן בק, אומרים להם פשוט: "המסגד שמול הדולפינריום של תל אביב".
אבל הדולפינריום הוא גם נקודת שבר גדולה במערכת היחסים בין יהודים לערבים בעיר. הפיגוע הרצחני שהיה שם, לפני 12 שנים, נתן את האות להתפרצות גל גזענות, בשיאה של תקופת מאורעות הדמים של האינתיפדה השנייה. המון יהודי משולהב איים לעשות שפטים במתפללים מוסלמים שהתבצרו באותה שעה במסגד הסמוך.
פעם היו שם דולפינים, הראשונים בתולדות המדינה, שהשתכשכו להנאת הצופים במי הבריכות שהוקמו לכבודם. אחר כך נהפך המקום למתחם בליינות מרכזי, עם כמה מהמועדונים הנחשבים של תל אביב. היום הוא רק אנדרטה אילמת ועצובה למה שהיה ולעולם לא ישוב. עבור תושבי יפו הערבים הדולפינריום הוא מקום להתרפקות נוסטלגית, אבל גם המקום שבו נשברו יחסיהם עם יהודי העיר, ולא אוחו.
חמיס אבולעפיה
חללית ששקעה בחול
הצלם אורי פינר יצא אל הדולפינריום הסגור כששמע שהתוכנית להרוס אותו עומדת לצאת לפועל, חדר לשם בלילות והקיף אותו בימים. במשך שנים נדונה התוכנית בוועדות עירוניות, היא אושרה ונדחתה, ספגה ביקורת ציבורית ועוד ביקורת קשה בדוח מבקר המדינה. ביוני השנה הופקדה להתנגדויות הציבור, שלב מתקדם בדרך אל האישור.
זו תוכנית של "חילופי קרקע": הבעלים יוסף בוכמן מקבל אדמות יקרות ערך מעבר לכביש, והעיריה מקבלת את הדולפינריום, שעל הריסותיו היא מתכננת להשלים את הטיילת שתחילתה בחוף תל ברוך בצפון וסופה ביפו. על השטח שקיבל בוכמן, ועל כך נמתחה ביקורת, הוא קיבל זכויות בנייה מפליגות: הקמת פרויקט של 50 אלף מ"ר, כולל שני מגדלים בני 28 קומות, מלון ומגדל מגורים, ועוד כמה בניינים של 9-7 קומות, שישמשו למגורים ומלונאות עם חזית מסחרית – מלון, מגדלי מגורים, מסחר – שלושת המ"מים של שלטון חולדאי.
אבל אפילו דרמת הריסתו של הדולפינריום, כאשר תבוא, והיא תבוא, לא תשווה לדרמת עמידתו במקום. הדולפינים שקיפצו שם באייטיז, המועדונים, מותם של 21 בני נוער בפיגוע, ההתרחקות ממנו, ומעל לכל עמידתו הבלתי מתפשרת של מבנה החללית העגול, חשוף הבטון, גם שנים לאחר שננטש. באמצע החוף, באמצע החיים, על קו הגבול שממנו מתחילה יפו ומתחילה תל אביב, ואולי נגמרות שתיהן.
עינת פישביין
[mc4wp_form id="1006521"]
