אני מורה כבר ארבע שנים, אבל ותיקה בשוק העבודה הישראלי, במגוון חברות ותפקידים.  מעולם לא נתקלתי במקום עבודה דומה לבית הספר. מקום ענק, עם מאות עובדים, שאת ההחלטות על גיוס עובדים או פיטורים בו מקבל אדם אחד או שניים.

אז את מורה, מי מעסיק אותך?

אני עובדת של משרד החינוך. זה מה שכתוב לי על התלוש. אבל משרד החינוך לא מכיר אותי בכלל. הרי אני עובדת בבית הספר. אני מועסקת על ידי מנהלת בית הספר.

איך מתקבלים לעבודה בבית ספר?

ברוב המקרים המנהלת הפדגוגית של בית הספר, ורכזת המקצוע מקיימות ראיון. זו פגישה קצרה יחסית, שיעור ניסיון אחד (התלמידים בדרך כלל חמודים בשיעורים האלה) ויאללה התקבלת, (לא תמיד כמובן). איזה כיתות תלמדי? על זה נעדכן אותך יומיים לפני ספטמבר.

השנה התחילה, זה לא אומר שהכל זורם. מלאכת הרכבת מערכת שעות היא באמת מלאכה סיזיפית (ורחמי על זו שעושה את זה תמורת תוספת של כמה מאות שקלים במשכורת), בהתחלה את מקבלת שלוש כיתות, אחר כך ארבע, בעוד שבוע יורידו שעה פה, יעבירו לשם. אולי יפתחו עוד כיתה. בית ספר מנוהל מכל מיני תקציבים שונים ומשונים – משרד החינוך, הרשות המקומית, גופי קבלן שונים, קרנות, תורמים וכד'.

ולמה זה משנה?

כי לא כל השעות שוות. שעות משרד שוות יותר משעות קבלן, מורים שהתחילו כבר במשרד החינוך מעוניינים להמשיך את העסקתם שם. הם עלולים להיקרא במפתיע אל משרד המנהלת ולהתבקש לעבור להעסקה של הרשות המקומית. אין התחשבות בכך שזכויותיהם במשרד החינוך ייפגעו בשל כך, הם נדרשים לבצע את המעבר (בעצם – פיטורים וקליטה מחדש במקום אחר) – מיד, אחרת לא יוכלו להמשיך בבית הספר. ומכיוון ששנת הלימודים כבר התחילה, והסיכוי למצוא מקום עבודה אחר קטן, קשה להתנגד לדרישה.

ומי שעומד על זכויותיו?

 נחכה ונראה איך יגמור את השנה.

*

לא גמרנו. עכשיו יש בעיות תקציב גם במשרד החינוך, והנה מקרה שהיה – יום אחד בחודש אוקטובר נדרשתי לסור אל חדר המנהלת, ולחתום על טופס שמאשר הורדה לשני-שליש משרה.

עמדתי שם המומה, ושאלתי האם זה הגיוני שאני אחזור הביתה עם משכורת נמוכה בשליש.  לא יודעת איך זה אצלה, אני , לא נעים להגיד – חיה מהכסף הזה.

הרגשתי מאוד לא זורמת. גם בחדר המורים די נדהמו שלא חתמתי. מה אני פותחת חזית עם המנהלת.  אבל אני לא הייתי בעניין של חזית, הרי אם הייתי יודעת שאין בבית הספר משרה בהיקף מספיק, הייתי בוחרת  בית ספר אחר לעבוד בו.

אבל יש ארגוני עובדים חזקים.

 נכון. התקשרתי לארגון המקצועי שלי,  הם אמרו שהמנהלת שלי "ממש מקסימה! ממש! אתמול פגשנו אותה. למה לך לריב אתה?"

בסוף אמרתי לה שאני אחכה עד שהיא תמצא תקציב. זה לקח שלושה חודשים והיא מצאה.

וכן, זה התנקם בי בסוף השנה.

ובשנה הבאה?

בסביבות פסח מתחיל בית הספר להתארגן לשנה הבאה. לפי החוק, מורים שאינם ממשיכים בבית הספר צריכים לקבל הודעה עד סוף חודש מאי.

אבל יש לכם קביעות, לא?

קביעות זה עניין מורכב. יש קביעות במשרד החינוך, אבל זו לא אותה קביעות בבית הספר: בית הספר יכול לפטר מורה שיש לו קביעות והמורה יצטרך לחפש בית ספר אחר.

איך קובעים מי יפוטר?

להפתעתי אין בבתי ספר תהליך משוב מסודר. צוות הניהול – ויש המון כאלה שנותנים לך הוראות במשך השנה- מנהלת, מנהלת חטיבה, רכזת מקצועית, מנהלת פדגוגית – לא מספק שום מידע על קיומן של שיחות הערכה, כמו כן  לא מתקיימות שיחות תקופתיות עם המורים. את סביבת העבודה שלנו, אנו קובעים לעצמנו במשך השנה. אנחנו בוחרים להתחבר ולעבוד בשיתוף פעולה עם מורים אחרים שאנחנו מוצאים אתם שפה משותפת, אנחנו משתדלים לצאת לטיולים עם מורים ומחנכים שנעים לנו בחברתם, אנחנו מתייעצים ביננו, מעודדים, עוזרים, אנחנו מקבלים המון פידבקים מתלמידים, מהורים, חיובים או שליליים, רוב הדברים האלה נשארים ביננו, בדרג העבודה, וכלל לא עולים למעלה לדרג המנהל.

ואז בחודש מאי, פתאום מתקבלות החלטות, שחלקן סותרות לחלוטין את מה שאנו המורים רואים ביום-יום. מורות מפוטרות בגלל מקרה אחד שהגיע להנהלה, בלי להתחשב במאה ארועים חיוביים שההנהלה לא מתאמצת לשמוע עליהם. מורים מפוטרים מבלי שמישהו מההנהלה נכח בשיעורים שלהם, או דיבר עם עמיתיהם למקצוע.

חודש מאי הוא סיוט. הוא סיוט למורים חדשים, הוא סיוט למורים עם 25 שנות ותק. זה חודש שבו התלמידים שהתאהבת בהם (למרות הכל) שואלים אם תלמדי אותם גם בשנה הבאה, ואת שותקת, זה החודש שבו מתפרצת לפתע היצירתיות של ההנהלה ונדרש להשקיע עשרות שעות בפרויקטים חדשים (כן, על חשבון הזמן הלא-פנוי ממילא בבית), ואת תוהה כמה מטומטמת תרגישי אם תשקיעי במקום שמתכנן לפטר אותך. זה החודש שבו, רק כדי להיות בטוחה, צריך להתחיל שוב לחפש עבודה (מעניין לבדוק מה מספר ימי המחלה של מורים בחודש מאי, אחרת איך ילכו להעביר שיעורי ניסיון ?). וזה החודש בסופו צריך להיפרד ממי שהיו החברים הכי טובים שלך מספטמבר, ולהתרגל לרעיון שאחרי החופש, יהיו חברים הכי טובים חדשים לשנה אחת, שוב.

איני יכולה שלא לתהות, האם הנורמות האלה יכלו להשתרש רק כי המורות הן נשים. כי משכורת של מורה היא משכורת שנייה ושולית, ולא המשכורת עליה התבססה המשפחה? אולי אני סתם מתבכיינת, עוד שנייה תגיבו עם סיפורים על מורים שהם עובדי קבלן, והם יותר מסכנים ממני.  זה נכון, אבל זה העניין. אני מורה מהסוג הכי שווה שיש. ובכל זאת מרגישה רע.

בכל מקרה, עוד מעט החופש הגדול.

(הח"מ קיבלה הודעה שהיא ממשיכה ללמד באותו בית ספר גם בשנה הבאה)