לפני 20 שנה הגיע אבי אל מעון נווה חורש ובידו שקית ניילון. הוא היה הילד הראשון ליוצאי אתיופיה שהגיע אלינו. הייתי מדריכה צעירה ואני עדיין זוכרת את ההלם שאחז בי למראהו. הוא היה בקבוצה שלי, ילד שקט ומופנם עם כובע בייסבול שמסתיר את העיניים. ילד רזה בן 14 שכבר שנים בורח מכל פנימייה שבה הוא נמצא. תמיד הוא בורח הביתה.
חודש חלף עד שראיתי אותו מחייך ושמעתי אותו מדבר. לילה אחד באתי לבדוק שכולם בסדר. ראיתי אותו יושב על רצפת המקלחת ובוכה בלי קול, בלי תזוזה. חיבקתי אותו חזק והוא ביקש: "הביתה".
למחרת הוא ברח. לקח לו בדיוק שנייה להיעלם לכולנו באמצע היום. אחר הצהריים סיימתי לעבוד ונסעתי על דעת עצמי לחפש אותו בבית. הגעתי אל קריית משה, רחובות. נחרדתי לראות עוני קשה מנשוא, עצבות וייאוש. עברתי בית-בית עד שמצאתי אותו, יושב ליד אמא.
***
התמונה של ילד, אמא ובית לא מוכרת לרוב יוצאי אתיופיה שהפגינו בשבוע שעבר בתל אביב. במשך כמעט שלושים שנה מנתקים אותם מכל בסיס, עוקרים אותם מבחינה פיזית ונפשית מכל שורש.
כבר עשרה ימים, מאז ההפגנה הראשונה, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. כל חבריי מהעולם המקביל שואלים אותי על מה המהומה. אני מנסה להסביר שהצעקה הזאת תקועה להם בגרון 30 שנה.
מעט לאחר המפגש עם אבי עזבתי את נווה חורש ועברתי לעבוד בעמותת עלם. ניהלתי את הניידת ברמלה ופגשתי עשרות ומאות ילדים כמוהו. ילדים שהמערכת ניתקה אותם באכזריות רבה מאמא, מהמשפחה ומהקהילה.
מדינה שלמה היתה כל כך להוטה להעביר אותם לכל פנימייה אפשרית, כי שם ורק שם הם ייהפכו לישראלים. ראיתי שכונות עצובות, ריקות מילדים ונוער, שמתמלאות שמחת חיים רק בסופי שבוע. פגשתי אמהות שבורות מגעגועים.
20 שנה אני עובדת עם נוער וצעירים. 20 שנה יש לי הזכות והכבוד לפגוש את קהילת ביתא ישראל. 20 שנה שהזהות שלי הולכת ומתפרקת מולם. 20 שנה שאני נתקלת דרכם בגזענות על בסיס יום-יומי.
בשנתיים האחרונות אני מנהלת את "החצר הנשית" בשכונת חפציבה בנתניה. שכונה קטנה. 11 בלוקים, 270 משפחות – 260 מהן יוצאי אתיופיה. גטו אמיתי, שכונה מנותקת בפריפריה של נתניה.
בכל יום ראשון באות אלי האמהות שמספרות לי אילו זוועות ביצעה משטרת ישראל בסוף השבוע. שנתיים שלמות ובכל פעם אני בוכה אתן מחדש.
עקורים מבחינה פיזית ונפשית. מפגין בתל אביב ביום ראשון שעבר. צילום: אורי פינר
לפני שנה משטרת ישראל שילחה כלבי זאב בחבורת נערים בני 15 מהשכונה. אין כמעט נער בשכונה שלא נאזק, קיבל סטירה או חושמל בטיזר המשטרתי. 30 שנה שהם חשודים בעל כורחם. לא רק המשטרה אשמה, כמובן, אלא בעיקר מערכות החינוך, המשפט, הבריאות וכל מי שאמור היה להושיט יד וכתף.
עד לפני שנה פעל בתוך השכונה גטו נוסף, בית ספר שחל. למדו בו 540 תלמידים, כמעט כולם יוצאי העדה. גטו בתוך גטו. לשמחתי, צעירים יוצאי העדה בנתניה הצליחו לגרום לשינוי ולפזר את התלמידים בבתי ספר אחרים. השיכונים-גטאות צריכים להיעלם. משרדי השיכון והכלכלה צריכים להוביל את השינוי.
זה 30 שנה שמאות מיליוני שקלים מופנים למאות פרויקטים לטובת העדה, מאות מיליונים שלא עושים דבר חוץ מלהעמיק את הפער ואת ההפרדה. כמעט בכל שלושה חודשים נפתח עוד פרויקט, עוד אנשים, עוד משכורות וכל כך מעט מזה מגיע ישירות לאנשים.
די לפרויקטים. רק לא עוד קול קורא של ביטוח לאומי או של כל גורם אחר. אין יותר מה להמציא. כדאי לבדוק מה עובד ומה לא, ולחזק את מה שמצליח. מספיק עם הפרויקטים המופרדים. זהו דור יליד הארץ ללא שום קושי בשפה או במנטליות.
עדיף להקים מנהלת שכונה עם נציגי השכונה, נציגי חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, נציגי רווחה ובריאות. היא תחליט איזה פרויקט מתאים ואיזה לא. אנשים קמים בבוקר ומגלים עוד פרויקט, דומה להפתיע לפרויקט שכבר מתנהל.
די לוועדות הבין-משרדיות. די להזמין מומחים בעלי שם עולמי בהגירה. לא צריך לנסוע עד אתיופיה בשביל להכיר את האנשים. מנהלי רווחה מוזמנים לנסוע בתחבורה העירונית לשכונות כדי להכיר את יוצאי אתיופיה. קצת ענווה לא תזיק, אנחנו לא יודעים טוב מהם מה הם צריכים.
די להתנשאות ולפחד. צריך לדבר. לשאול אותם מה הלאה. להזמין נציגים מכל שכונה, למפות יחד את הבעיות המרכזיות ולפעול. יש המון מקום לעשייה מוניציפלית בתהליך. מה שנכון לנתניה לאו דווקא נכון לקריית מלאכי.
לא יועילו תחקירים של מבקר המדינה או פרוטוקולים שאיש לא קורא. גם תמונות של ראש ממשלה מחבק תינוק של יוצאי הקהילה לא עוזרות.
מספיק לחלק חבילות מזון בשכונה. הכוונה טובה, אבל לפעמים הדרך חשובה יותר. אדם במצוקה זקוק בראש וראשונה לכבוד. מה מרגיש ילד שמשפחתו מקבלת חבילה כזאת מול כל חבריו לשכונה? הוא מתבייש.
די לזרוק בגדים משומשים ליד פחי השכונה. זו לא מזבלה והתושבים לא בהכרח עניים. גם מי שזקוק לבגדים, מתבייש לקחת אותם בפומבי.
די לשלוח כוחות לא מיומנים של שנת שירות, סטודנטים, מתנדבים ואנשים טובים. די לעשות התמחות על חשבון הקהילה. מגיעים להם אנשי המקצוע הטובים ביותר.
התקשורת צריכה להפסיק להזמין לאולפן את טיטי איינאו, שהיתה מלכת היופי של ישראל. היא ראויה להערכה, אבל הרי אף אחד לא מעלה על הדעת להזמין את רנא רסלאן, גם היא מלכת יופי לשעבר, לדיון במצב ערביי ישראל. בכל עיר יש מנהיגות אתיופית מרשימה, ראויה ורהוטה. הזמינו אותם לדיאלוג אמיתי.
ומלה לאנשי הרדיו: מספיק להשמיע את בוב מארלי לאות הזדהות עם הקהילה. הם אוהבים גם את שלמה ארצי.
מה כן יעזור? יוצאי אתיופיה ראויים לגני שעשועים במקום לשחק בכביש. להורים ולסבים מגיע מקום מפגש נעים יותר מספסל. צריך להנגיש את השירותים, לשפר תשתיות, לייפות את חזות השכונות.
לאחרונה סגרו בשכונה את תחנת טיפת חלב בקופת החולים השכונתית והפנו אמהות לתינוקות לשכונות לא נגישות. אם אמא לא מגיעה בזמן לחסן את תינוקה, אחות טיפת חלב מעדכנת את שירותי הרווחה. אני אמא לארבעה ילדים. מעולם לא חיסנתי את ילדי בזמן. על חלק מהחיסונים ויתרתי. האם מישהו דיווח עלי לרווחה? לא בגלגול הזה, לא עם שם משפחה שכזה.
***
לפני שהתחלתי לעבוד בשכונה הזהירו אותי אין ספור פעמים: מסוכן שם. זה הארלם. אפילו נהגי מוניות לא מגיעים לשם. אל תלכי לבד. אל תלכי בחושך. אל תדברי בנייד. תשמרי על התיק ועוד פנינים.
שנתיים אני בשכונה הזאת ומעולם לא חשתי מאוימת. שנתיים אני נפעמת מרוח הלחימה וההישרדות, מהערבות ההדדית, מהחיבוק, מהכבוד. שנתיים שלא נעים לי להסתכל להם בעיניים מרוב בושה.
מורן מוסט היא מנהלת ״החצר הנשית״ בנתניה. בעלת ניסיון של 20 שנה בטיפול בנוער
