אני רוצה קודם כל להגיד שאין לי שום דבר נגד אלוהים או נגד אנשים שמאמינים באלוהים. וזה לא שאני לא מבינה "למה בכלל צריך אלוהים?" מבינה. פשוט לא מבינה את הדמות. את סיפור הרקע שלה. כביכול הוא יודע הכל ויכול לעשות הכל. על פניו נשמע כמו מישהו שסך הכל צריך להיות די קול, לא? אז למה חצי מהתנ"ך זה "העלה את חרון אפו" או ו"ויכה בהם" או "ויבכו בני ישראל"?
כאילו, איך זה קורה? לא מבינה איך אתה מגיע ממצב שאתה יכול לעשות כל מה שבא לך, יש לך הכול, שכולם רוצים להיות חברים שלך, אוהבים לצלם ולתייג אותך לפייסבוק, למצב שאתה כל היום עצבני ולא בטוח אם אוהבים אותך מספיק. איך קורה שמי שבקלות יכל להיות הסופרמן, הספיידרמן והספלינטר של התורה יצא כזו יאכנע קטנונית. כל היום הוא כזה "מה הם עשו" ו"האם הם פקפקו", ו"מה אמרו עליי מאחורי הגב כשחשבו שאני לא אדע".
ואני לא מדברת על המקרים הקיצוניים כמו אלישע והדובים, כי אני מבינה שלפעמים ילדים יכולים לעצבן, או נגיד סיפור איוב, כי וואלה לפעמים גם אלוהים רוצה שנייה להירגע ולהריץ דחקות עם השטן. גם בסיפורים הכי סטנדרטיים, הכי מיינסטרים, אלוהים פשוט לא מרפה, לא משחרר, חושב שהכול קשור אליו.
למשל הסיפור עם משה. הבנאדם הלך ארבעים שנה במדבר בסנדלים התנ"כיות שלו, הוא היה הביצ' של אלוהים. ואז המרה את פיו. ושוב, זה לא שמשה הלך מאחורי הגב שלו ובגד בו, סך הכל הכה בסלע במקום לדבר אליו. אני מבינה שאולי אלוהים התעצבן, בסדר, אז תנכה לו 20 מן מהמכסה החודשית. אבל לא לתת לו להיכנס לארץ? אלוהים, מה יש לך? זה כמו לנשל אותו מהפנסייה דקה לפני שהוא פורש. ראיתי חוזים של חברות קבלן יותר הומאניים.
זה כאילו אלוהים מניח מראש שאם הוא יתן לאנשים צ'אנס אז הם רק יפגעו בו, אז הוא מעדיף לאמוד אותם בסטנדרטיים לא הגיוניים רק כדי לראות אותם נכשלים ואז להגיד "ידעתי! ידעתי שאתם לא באמת אוהבים אותי!" (ואז להרוג אותם). ועל זה יש לי להגיד רק דבר אחד: "צא מזה! אני מבינה שהיא בגדה בך מאחורי הגב ושסמכת עליה אבל בן אדם זה היה בבריאת העולם לפני 5775 שנה! חווה כבר מתה מזמן. לא נראה לך שאתה גורר את זה טיפה יותר מדי?"
מאלוהים נמסר בתגובה:
