בכל שערורייה בעקבות דברים נבערים, אלימים, שוביניסטים, גזענים או הומופובים של איזה רב הנושא משרה ציבורית או מועמד לאחת כזו, יש איזה ריטואל קבוע שבו אנשים דתיים מסגבירים לחילוניים שהם לא מבינים את שפת ההלכה; הדברים נאמרו במסגרת דיון הלכתי, ואלו ניואנסים שרק דתיים מסוגלים להבין, ולא אנשים שלא פתחו מימיהם שולחן ערוך. כאילו אומרים כי מי שלא כרך את הגזענות, השוביניזם וההומופוביה שלו גם עם כזית התנשאות, לא יצא ידי חובתו.

אלא שברגע שההתנשאות הזאת מונחת לפניך, כמו לשון של חזיר מול אדם שומר כשרות, מגלים שמה שנאמר בעצם הוא, "אני לא מוכן לדיאלוג, אני צודק וזהו, סטופ כדור הארץ נגעתי באלוהים". וזה כנראה נכון, ואם נשארים בתוך הדיון ההלכתי גם אין שום סיבה לאדם חילוני להתווכח איתם. אלא שהם פוסקים על בסיס טקסטים בני 2,000 שנה, בזמן שהאנושות וחלק מהטקסטים המכוננים שלה המשיכו הלאה. אז פסיקות על ביצה שהוטלה ביום טוב באמת יכולה להסתדר בסבבה בלי אריסטו, ז'אן-ז'אק רוסו וסימון דה-בובואר, אבל שאלות שנוגעות במעמד האישה או בזכויות הפרט בימינו – פחות.

ולמרות זאת, עם הידיעה הדי אפסית שלי בדת, אני יודע שאנשים דתיים לא חייבים להיות חארות. הרבה פעמים הם לא. הרבה פעמים הם סתם אנשים רגילים, או אנשים טובים. וגם אלה וגם אלה מוצאים גם הם את הציוויים המוסריים שלהם בכתבי הקודש היהודיים, מה שמלמדנו שאי אפשר באמת להסתתר מאחורי פסקי הלכה כדי להצדיק דרכי חשיבה מעוותות. וכשבנאדם מתפלפל על האפשרות ההלכתית לאנוס גויה בזמן מלחמה, אבל מתנגד נחרצות לאפשרות ההלכתית להתחתן עם גויה בזמני שלום – הוא צריך להיות מוקע על מה שהוא. מה שלא צריך לעשות זה לזרוק את כל ספרי הקודש עם הרב.

אני לא מבסס את דבריי על אוויר. בתור איש מחשבים אני קובע שמי שמתבטא ככה הוא לא יותר מאשר אפס אחד. אם האמירה הזו מקוממת אתכם, זה כנראה מפני שאתם לא בקיאים ברזי השפה הבינארית.