השבוע, כשניסיתי לפתוח את דלת הבית ביום הראשון של האביב, חייכתי לעצמי כנזכר באחד הימים של החורף הקשה במיוחד שעברנו כאן, כשרציתי לקפוץ לעיירה השכנה, זמן נסיעה של חודשיים וחצי, רק כדי להצטייד בחופן דגי לקרדות טריות משוק הדגים המפורסם, וכל הניסיונות שלי לפתוח את דלת עץ המהגוני, שנכרת ודאי עוד בסוף שנות השישים, זמן שאפילו צלילו המחוספס והאוורירי של תוף הסנר, של ג'ורג' אוויניו, המתופף המיוזע תמידית, מג'פרסון נאש יאנג ואיירפליין, לא הצליח להעביר בי אותן צמרמורות שוודאי הרעידו את זקיקי שערות הגב התחתון של מעריצה עוללת ימים, שהיום היא כבר ודאי אם לשלושה, המנסה להגיע לביתה, וממתינה לשיירת מזחלות השלג שיורדות מעדנות מהרי הרוקי, דרך מסורבלת ומפותלת להחריד, עד לפתיחתו של הנתיב המרכזי לביתה המט לנפול ממילא, שמצוי בשכנות מפתיעה לסופר המתבודד, שקבע את ביתו, עוד בימים שערכתי את מוניטין, שגם עיתונאים שחלב מטפטף להם מבין אצבעות הידיים, ודאי יעידו שהיה המסעיר והתוסס שבעיתוני התקופה, לפחות בעולם שסבל אז מגבהות לב וקנאה יוקדת, של חברי ורעי, שאותו אף פעם לא סבלתי, עופר נמרודי.
