בסוף השבוע האחרון פגשתי את אמא שלי, לראשונה מזה תשעה חודשים. לא נפגשנו, למרות שמדובר במרחק של רק 40 דקות נסיעה. למרות שאני יכול בקלות לקחת קו 480 לתחנה המרכזית בירושלים, ללכת עד שער שכם, ומשם לקחת אוטובוס להר הזיתים (איפה שהם גרים). או אפילו יותר פשוט – הם יכולים לקחת את הרכב ולנסוע אליי לתל אביב. אבל כל פעם שדיברתי עם אמא שלי ואמרתי "אני מתגעגע, אני בא", התגובה תמיד הייתה אותה תגובה: "בבקשה זיאד, אל תבוא".
לפני יותר משנה מודעה של שכנה גזענית הפכה את הפייסבוק שלי לציבורי, והמידע שאני הומו ונשוי לגבר יהודי הגיעה גם למזרח ירושלים . הוצאתי את עצמי מהארון מול העיר המורחבת. זה לא שהם לא ידעו, אבל עכשיו זה מול הפרצוף שלהם.
ההורים שלי סבלו לא מעט בגלל זה. הם סופגים הערות וקללות, גם ממשפחה קרובה וגם מזרים ברחוב. בהתחלה אמא שלי הגיבה לזה כמו שרוב האנשים מגיבים: מאשימים אותי. "למה אתה עושה לנו את זה? למה אתה צריך להיות ציבורי? לא יכולת להיות הומו בשקט?". היא, ואחרים שהאשימו אותי, לא ראו שרוב הפוסטים שלי מדברים על מעמד הערבים-הפלסטינים בגלל מדינת ישראל, על הכיבוש ועל הנכבה, על ההיסטוריה והעוול שהעם הפלסטיני עבר בשביל להקים את מדינת ישראל. כולם נתקלים בזהות המינית ולא רואים שום דבר מעבר.
"בבקשה זיאד, אל תבוא". אמא, אבא ואני
אבל כנראה שאמא שלי עברה תהליך, וייאמר לזכותה שאני אפילו לא כיוונתי אותה או ניסיתי להסביר לה למה להאשים אותי זה לא בסדר. יום אחד הטון שלה השתנה ממתרעם לעדין ורגיש. היא הפסיקה עם ההאשמות, והתחילה להגיב לאנשים ולסתום להם את הפה, ולהגיד לי דברים כמו "אני מצטערת שאתה צריך לשמוע את כל הדברים האלה, שאני לא יכולה להגן עליך יותר מכל הרע והדברים הרעים שאומרים עליך". לא ציפיתי מאמא שלי שתגיע למצב כזה, בטח לא כל כך מהר.
אז אחרי תשעה חודשים וכמה ניסיונות כושלים להיפגש, נסעתי בשבת לירושלים (של היהודים, כמו שקוראים אצלנו לחלק הלא מזרחי של העיר). אספתי את אמא אחרי העבודה, וישבנו ברחוב הלל לשתות קפה, לעשן, להתעדכן על איך היה לה לאחרונה, בעבודה, בביקור שלה אצל סבתא שלי בירדן, ולדבר על החיים בכלליות.
אני: אז איך באל-טור (השם השני להר הזיתים)?
אמא: כולם זבל, כולם חראות, נמאס לי.
אני (צוחק): מה קרה כבר?
אמא: שום דבר לא השתנה מאז שעזבת את העיר, אין לי כוח לזה יותר, אני מתה לעזוב.
אני: אז למה שלא תעברי? בואי לגור ביפו אמא, נהיה קרובים.
אמא: איזה יפו, הלוואי, מה אני אעשה עם אבא שלך ומי יטפל בו? מי יטפל בתומאס וחואן (אחיינים שלי)? מה נעשה עם הבית?
אני: תמכרו אותו ושאבא יבוא גם, ומוחמד (אח שלי) יטפל בילדים שלו, כמו שהוא אמור לעשות ולא את.
אמא: אבא שלך לא יעזוב את העיר, אתה יודע את זה, גם כל המשפחה שלו גרה שם.
אני: המשפחה הנוראית שלו שאנחנו לא יכולים לסבול, נכון? ואם הוא כל כך רוצה להישאר, אז שיישאר ואת תבואי.
אמא: נכון, למרות שמישהו צריך לטפל בו.
אני: אז שדודה שלי תטפל בו אם הוא כל כך רוצה להישאר. ואת יודעת שבסוף הוא יבוא, אבא חמוד ויעשה מה שנגיד לו.
אמא: אני מתה לעבור לירדן.
אני: לירדן?! מה תעשי בירדן?
אמא: אני רוצה להיות קרובה לאמא שלי.
אני: אבל מה תעשי שם? איך תחיי?
אמא: כן, אתה צודק, אנשים שם מתים לעבור לגור פה ולעבוד, בשביל לעבור לשם צריך הכנסה קבועה ועבודה מסודרת.
אני: אין מצב שסבתא תוכל לבוא לפה?
אמא: הלוואי, הלוואי, הלוואי תנסה ותבדוק את זה.
אני: איזה דרכון יש לה עכשיו? ירדני?
אמא: לא, סורי…
אני: אני לא חושב שיש לי מה לבדוק אמא.
אמא: יש לה אבל דרכון סורי מיוחד של פליטים פלסטינים מאז המלחמות.
אני: עוד יותר גרוע אמא, זכות השיבה וזה, לא נראה לי שיש מה לעשות, אבל בכל זאת אני אנסה, אבל בואי לא נבנה על זה. איך היא, חוץ מזה?
אמא: הרבה יותר טוב, סוף סוף, בחמש שנים האלה (מאז התחילה המלחמה בסוריה) היא הזדקנה המון, היא הייתה נראית נורא בהתחלה אחרי שהיא ברחה (מסוריה לירדן), אבל עכשיו אחרי כמה חודשים היא קצת נראית יותר טוב ופחות עייפה. העיקר שהיא לא מתעוררת להדי הפיצוצים ברחובות.
אני: איפה היא חיה בעמאן עכשיו? אצל דודה רודיינה או סנא'א?
אמא: אצל דודך ג'מאל, הוא חזר מארה"ב לכמה חודשים וקנה לה דירה והוא חי איתה שם, ורודיינה וסנא'א עושות תורנויות גם שם ונשארות לישון איתה כל הזמן.
אני: אני ממש שמח לשמוע.
אמא: כן אבל נשארו בסטריה ווליד (אח שלה) ומשפחה שלו עדיין.
אני: אין דרך להביא אותם לירדן גם?
אמא: כרגע לצערנו לא, אבל כרגע הם במקום יותר בטוח.
אני: איפה הם עכשיו?
אמא: עדיין בדמשק.
אני: באיזה איזור? מי שולט שם? דעא"ש או בשאר?
אמא: הם באיזור של בשאר.
אני: פחות נורא מדעא"ש לא?
אמא: כן, ועדיין נורא אבל.
אני: כן, מה כבר נשאר שם?
אמא: כבר אין טובים ואין רעים, בהתחלה היו צדדים, היה אפשר אולי לתמוך בצד אחד ולקוות שהוא ינצח, אבל מאז כבר כל הצדדים רעים, כולם עברו את הקו האדום, ולא משנה מי שינצח יהיה רע. ובסוף סוריה תיראה כמו עיראק, מחולקת. הרסו את המדינה. הרסו את הכל.
"רגע איזה דרכון יש לסבתא עכשיו?". איור: דניאלה שניצר
אני: את חייבת להפסיק להיות דבוקה לאל-ג'זירה מאמא.
אמא: איך אני יכולה, זה הבית שלי, שם נולדתי, שם גדלתי, שם אחי וגיסתי ואחיינים שלי.
אני: אבל את לא חייבת לסבול ולראות את המראות הקשים כל הזמן.
אמא: איזה כל הזמן, אתה חושב שאחרי תשע שעות בעבודה, לאסוף את הילדים מבית הספר, להביא אותם הביתה, להכין להם אוכל, מקלחת, כלים, כביסות, יש לי זמן לראות כבר טלוויזיה כמו פעם? אני גם לא צעירה כמו פעם, נרדמת יחסית מוקדם.
אני: יופי, אז תפסיקי בכלל, כשתיגמר המלחמה אני מבטיח לעדכן אותך, בסדר?
אמא: בסדר (עוברת לעברית), מה שלומך יוסי (בן הזוג שלי)?
יוסי: בסדר, קשה לחזור לשגרה אחרי טיול ארוך.
אמא: איך היה… איפה הייתם? בפינלנד?
אני: באיסלנד אמא. אפרופו חו"ל, התחלתם את ואבא עם התהליך של הויזה לספרד לחתונה של טארק (אח שלי)?
אמא: עוד לא, מתי שוב החתונה?
אני: במאי, אז תתחילי, שלא נחכה לדקה 90.
אמא: כן, אבל אמרתי לו כבר שלפחות יתחתן כבר עכשיו מבחינה חוקית, לפני שלטיסיה (ארוסתו) יולדת, היא אמורה ללדת בפברואר, 3 חודשים לפני החתונה, מה הם רוצים להתחתן עם הילד בידיים!? זה מה שחסר לי.
אני: אויש אמא, די כבר, אנחנו כבר לא במאה הקודמת, גם הם גרים במדריד, מה אכפת לך?
אמא: אין, אתם פותחים לי שערי הגיהינום, יש לי סוויטה VIPשם בגללכם.
אני: בכיף אמא, הכל בזכותך, עשית עבודה מדהימה בחינוך שלנו.