שארית יהודי אתיופיה: היהודים האחרונים שאנחנו רוצים פה

חברי המאבק להעלאת יהודי אתיופיה משתתפים בשמחת הלוחמים שהתאחדו עם בני משפחתם. האם יגיע אי פעם תורם של 5,000 יהודים שנותרו שם בתנאים קשים, או שמשרד הפנים צודק ואין עוד את מי להעלות?

הצילומים באדיבות ערוץ 1

5,000 בני שארית יהודי אתיופיה, שנקראו עד לא מזמן בכינוי הגנאי "פלשמורה", מחכים כבר שנים לאישור לעלות לארץ. חלקם הסתירו את דתם או המירו אותה מפחד שכניהם. עם תחילת העלייה לישראל, בשנות ה-80, חזרו רובם למקורות ומנהלים אורח חיים יהודי.

חלקם הגדול עזבו את כפריהם, רכושם ואדמותיהם עוד בשנות ה-90 ובאו לאדיס אבבה, בתקווה לעלות לארץ במבצע שלמה או לאחריו.

כיום רבים מהם חיים בתנאים קשים ובחוסר כל במחנות פליטים, שהוקמו כנקודות מעבר זמניות ונהפכו לבתיהם הקבועים. הקריטריונים להעלאתם לארץ השתנו כמה פעמים במשך השנים ונוצרו עיוותים; חלק מבני המשפחה קיבלו אישור עלייה, חלק אחר לא. בכל פעם שאחד מהם עולה לארץ, משפחה נקרעת לגזרים.

לאחרונה התפרסם סיפורם של שני לוחמים ממוצא אתיופי, ארגאווי טספה וצ׳לצ׳או מקונן, שנאבקו במשך שנים על איחוד עם בני משפחותיהם שנותרו באתיופיה. שניהם לחמו בקיץ האחרון ב"צוק איתן" - טספה בחטיבת הצנחנים ומקונן (שאף זכה לצל"ש) בגבעתי. פנייתם לשר הפנים הנכנס, גלעד ארדן, נענתה בחיוב ללא ספק בזכות שירותם הצבאי והחשיפה שקיבלו בעיתונות.

באווירה הציבורית הנוכחית – לנוכח מחאת יוצאי אתיופיה, שהתעוררה לאחר ששוטרים תקפו חייל אתיופי - העלאת קרובי הלוחמים היא צעד תקשורתי מתבקש.

קבלת פנים לאחיו של צ'לצ'או בנתב"ג. צילום: עמוד הפייסבוק "שובו אחים"

רוסי כבר היה פה

רבים מהחברים למאבק להעלאת יהודי אתיופיה שמחים בשמחתם של השניים, אבל מוחים על שנדרשו מלחמה וסיקור תקשורתי של מקרים פרטיים כדי להביא להחלטה. רחמים אלעזר, כתב קול ישראל זה שלושים שנה, שהקים את המדור באמהרית בתחנה, תוהה מדוע לא ניתנים האישורים לאחרים, כאלה שלא זכו לסיקור תקשורתי. לטעמו להחלטה יש ריח של תעמולה: אם קרוביהם של השניים היו זכאים לעלות לארץ, למה לא העלו אותם בעבר? למה רק אחרי שהתפרסמו? יש עוד לוחמים שקרוביהם מסורבי עלייה ואין סיבה שלא להעלות את אלה שקרוביהם אינם לוחמים בצה"ל, אלא סתם אזרחים מן השורה.

גם חבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה - ממובילי המאבק מאז 1991 לצד הרב מנחם ולדמן - מתרעם. "אם הלוחמים לא היו מופיעים בטלוויזיה, הם לא היו מקבלים אישור להעלות את משפחתם", הוא אומר. "אתה יודע כמה מכתבים אני מקבל מלוחמים? יש לי מכתב מלוחם ביחידה מובחרת, אבל אסור לו להופיע בתקשורת, אז מה? בגלל זה לא יעלו את הקרובים שלו? במדינה מתקדמת נדרש טיפול יותר מסודר".

הטענה הזאת חוזרת בשיחות עם פעילים ובני העדה, שלא מבינים למה הממשלה לא מעלה את בני משפחותיהם שחיים בתנאים מחפירים, במצוקה כלכלית ובחוסר ודאות אשר לעתידם. "זה לא אנושי לתת לאנשים לחכות 18 שנה", אומר אלעזר. "האנשים האלה חיים בחוסר כל אחרי שעזבו את בתיהם ורכושם. המשפחות בארץ, שאין להן הרבה כסף, שולחות להם כסף כל חודש כדי שיוכלו לשרוד. 5,000 איש, איזה נזק זה כבר יכול לעשות למדינה? אם היה מדובר ברוסים או שוודים, הם מזמן היו פה. אני הפגנתי עם יהודי ברית המועצות תחת הסיסמה 'שלח את עמי', כי הם יהודים כמוני. ההפך לא מתקיים".

העוול המתמשך הזה הביא אותו ואת הדס כהן לצלם כתבה על הפרדת משפחות הפלשמורה, והיא תשודר מחר בתוכנית "מבט שני" בערוץ 1. הכתבה מביאה את סיפורן של שלוש משפחות שהופרדו, כל אחת והמקרה הפרטי שלה. אלא שהמקרים הפרטיים האלה הם אבנים בודדות בפסיפס של כאב וקיפוח של אלפי אנשים ומשפחות. "גם החריגים שמקבלים אישור לעלות, לא עולים מכוח חוק השבות", אומרת כהן. "כלומר הם לא מקבלים כרטיס טיסה וסל קליטה. כל העול נופל על כתפיהן הצרות ממילא של המשפחות שלהם בארץ. הם עולים במעמד ארעי וצריכים לעבור את כל תהליך הגיור והאזרוח".

חיים בהמתנה

אחת הדמויות הבולטות בכתבה היא חן אסממאו, בת 22, שסבתה האהובה, יזבלם איילאו, עדיין מסורבת עלייה. שתי בנותיה בארץ והיא שם, מחכה. אסממאו היא ממובילות המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, חיילת במסלול לקצונה - "מלח הארץ", כפי שהיא מעידה על עצמה. "אוהבת מאוד את ישראל, לטייל בה. תראה, יש לי סנדלי שורש", היא אומרת וצוחקת.

"זה התחיל מפוסטים אישיים וכואבים שכתבתי בפייסבוק", היא אומרת. "סבתא שלי גידלה אותי עד גיל 5, כי אמא שלי ילדה אותי בגיל 14. כתבתי הרבה ולאט לאט חיפשתי אנשים כמוני, כי בהתחלה חשבתי שזה רק במשפחה שלי. אורי פרדניק פנה אלי והציע להפוך את זה למשהו גדול. גייסנו אנשים, עברתי בין בתי ספר, סיפרתי את הסיפור שלי. כשלמדתי במכינה קדם צבאית ראש המכינה, שלומי קסטרו, תמך בי. אמר לי 'לכי תשאגי על העולם'. חיבר אותי עם עוד אנשים. עכשיו יש לנו דף פייסבוק פעיל עם סיפורים אישיים ואירועים".

"התחלתי עם חן לפני כשנתיים", אומר פרדניק, היום עוזרו של ח"כ נגוסה, אחת הדמויות הבולטות במאבק. "הייתי עם הסוכנות בגונדר וראיתי את העוול שנעשה למשפחות, אנשים שעזבו את הכפרים, ויתרו על הרכוש וחיים כמו פליטים. לרובם המוחלט יש משפחה בישראל. הם חיים חיי קהילה כיהודים, במצב רע אפילו במושגים אתיופים. חיים בהמתנה. מושכים אותם שנים. כל עלייה מאתיופיה נעשתה לאחר מאבקים. משנות ה-70, אף פעם לא ממש רצו להעלות אותם. העלייה היא לא מתוקף חוק השבות, אלא מחוק הכניסה. במבצע שלמה ב-1991 הסוכנות גירשה ממתחם הסוכנות 2,000 איש מהפלשמורה וכך התחילו הסירוב וההמתנה. מאז מעלים אנשים במשורה, לפי הקצאות - 200 או 300 איש בחודש, בגושים. כל גוש עולה מתוקף החלטות ממשלה".

לא תמיד מרגישה שהישראלים מקבלים אותי כישראלית. חן אסממאו. צילום: יואל הרצברג

פרדניק מציג תקציר של חלק מהחלטות הממשלה בנושא הפלשמורה. החלטה1 3368, החלטה2 4082, החלטה3 187, החלטה4 2434 והחלטה5 4884 (הצביעו עם העכבר על ההחלטות על מנת לקרוא אותן). לדבריו, "כל הרשימות האלה נערכו בעקבות מפקדים ב-1999, 2003 ו-2008. המפקדים נערכו ברוח חוק השבות: מי שיהודי מצד אחד ההורים יכול לעלות. מעבר לזה היה 'גר גורר' - אם אתה עולה לארץ ועובר השבה ליהדות או גיור, כפי שהרבנות דורשת מכל עולי אתיופיה, אתה יכול להעלות את הילדים שלך. ב-2001 ביטלו את זה בזדון, כדי להגביל את העלייה.

"ב-2003 ההחלטה שינתה את המדיניות בכלל. מצד אחד קראו להם 'שארית יהודי אתיופיה' ולא פלשמורה, כביכול כדי להכיר ביהדותם. מצד שני ההחלטה היתה להעלות רק מי שיהודי מצד האמא. התעלמו מעמדת הרבנות ומהמלצת הרבנים הראשיים להכיר בהם כיהודים, אבל נקטו עמדה הלכתית והעלו רק את מי שאמו יהודייה. כך נוצרו מצבים שבני אותה משפחה, שעלו מוקדם על פי הקריטריונים של רוח חוק השבות, מצאו את עצמם בארץ ללא אלה שניסו להצטרף אחרי שינוי הקריטריונים".

"הם נשארו מאחור בגלל שינוי בקריטריונים", אומר נגוסה. "קריטריונים שלא תקפים לעולים מארצות אחרות. מי שהוכיח את יהדותו מצד אמו, עלה. אבל ל-80 אחוזים מהנותרים יש פה משפחה מדרגה ראשונה. מה ההיגיון להעלות חלק ולהשאיר חלק? מה ההיגיון להפריד משפחות ולגרום לסבל? זה לא מוסרי. יש שיקול כלכלי, כי זו קהילה מעולם שלישי וצריך השקעה כספית בתהליך הקליטה. לממשלה קל יותר להעלות עולים מארצות מפותחות, שמשתלבים בקלות יחסית בשוק העבודה. זה לא נתפס ש-5,000 עולים זה מה שימוטט את הכלכלה במדינת ישראל המתקדמת".

שמיכה למזכרת

"כשעלינו היינו צריכים לעבור גיור ומבחני יהדות", אומרת אסממאו. "במרכז קליטה שיבצו אותי במסגרת ממלכתית דתית. כך עושים לכל האתיופים, כי לא מאמינים שהם באמת יהודים. לרוסים אין את זה, כי הם לבנים. אפילו שיש מלא רוסים שעולים וחיים פה כנוצרים בגלוי. ואנחנו בכלל תמיד שמרנו כשרות, היינו מסורתיים.

"אני מתה על ישראל, לא רוצה לחזור לאתיופיה. זה המקום שלי. אבל אני לא תמיד מרגישה שהישראלים מקבלים אותי כישראלית. תמיד יש כאלה שבודקים אותי, מטילים ספק. במקום חדש תמיד פותחים עלי עיניים. אין מה לעשות. למדתי לקבל בן אדם כמו שהוא, עם כל החבילה שלו, כי אף פעם לא יודעים מה עבר עליו.

"השנה, לראשונה מאז גיל חמש, הייתי באדיס אבבה. היה לי קשה נפשית. כשחזרתי לארץ הייתי בדיכאון, ישבתי שבוע בבית, לא יכולתי לחזור לבסיס. אני רגישה לסביבה, לא יכולה לראות מראות קשים, ושם ראיתי נשים עם תינוקות או ילדים קטנים שחיים ברחוב. החיים שם לא פשוטים ולממשלה לא אכפת. מי שעשיר חי, ומי שעני עלול למות. פה לפחות היה יכול להיות להם מקום, פינה משלהם. שם אין. הפינה שלהם זה הרחוב, הפחים.

"הכי קשה היה לראות את סבתא, שלא ראיתי 15 שנה. היא בת 75, חולה, מטופלת בבית חולים מקומי. שם בלי כסף, אין כלום. אנחנו שולחים לה כסף לתרופות. השארתי לה שמיכה למזכרת. היא חשבה שאני נותנת לה אותה כי אני לא מאמינה שנצליח להעלות אותה, כבר התייאשה מאתנו מרוב המתנה. חושבת שאנחנו משקרים לה ושאין סיכוי שהיא תעלה. היא רוצה לראות את ירושלים. אמרה לי שזה הדבר הראשון שהיא רוצה לעשות בארץ, עוד לפני שהיא רואה את הנכדים.

"אני מעריכה את כל מי שמקדם את הנושא, אבל במבחן התוצאה, אין אפשרות לגרום לזה לקרות בלי עזרת הממשלה, שמכשילה את הפתרון ומתחמקת כל הזמן מטיפול בנושא. הרבה חברי כנסת תמכו בנו: דב חנין, פנינה תמנו שאטה, שלי יחימוביץ' ועוד. חברי הממשלה מבטיחים ולא עושים כלום. קשה לסמוך עליהם. באים, מחייכים, אומרים 'כל הכבוד', מסתובבים ושוכחים.

"באיזה כנס פרקתי את כל הסיפור על ביבי, ניגשתי אליו בלי בושה והתחלתי לספר לו את הסיפור שלי. ישר הפנה אותי למישהו אחר. למה הוא לא עושה משהו בעצמו? למה להפנות תמיד הלאה? תזיז אתה. לך תפריד את ביבי מהמשפחה שלו. הוא יעשה ישר הכל כדי להביא אותה לארץ. זה לא מעניין את מי שהמשפחה שלו פה.

ילדים במתחם הקהילה היהודית באדיס אבבה, 2015. הצילום באדיבות ערוץ 1

"גם הוועדה של גדעון סער מ-2013 זה בולשיט. היינו בטוחים שאנחנו בכיוון טוב, הוא הזמין אותנו להיפגש אתו, כי שמע שאנחנו מתכננים הפגנה. שלחתי לו את הסיפור האישי שלי. הוא בא, הבטיח הבטחות והייתי בטוחה ששר הפנים אתנו, שסוף סוף אני אוכל לראות את סבתא שלי, את אמא שלי מפסיקה לבכות. ואז הוא התפטר, לא העביר את הטיפול לאף אחד. בשבילי הבן אדם הזה לא אמין. הוועדה שהוא מינה לא עבדה".

גם לפרדניק יש מה לומר על הוועדה: "רק לאחר דרישת השופט מאיר שמגר, סער מינה ועדת חריגים, שתבחן כל מקרה לגופו", הוא אומר. "הוועדה לא סייעה להביא אפילו עולה אחד ארצה. ובכלל, כתב המינוי שלה לא אפשר להעלות יותר מעולים אחדים. ועדה בלי תכלית ובלי שיניים. משה ויגדור, שעמד בראשה, עזב לאחרונה ומסגרת הזמן שניתנה להם כבר עברה, גם אחרי הארכות. אני לא מבין למה סער צריך להתחבא מאחורי ועדות. הדרך לפתור את הבעיה פשוטה - להעלות את כל מי שנמצא ברשימות, שעזב את הכפר ועבר לאדיס, את כל מי שיש לו משפחה מדרגה ראשונה בארץ והוא יהודי מאחד הצדדים.

"במשך זמן קצר היתה דלת אחורית, בעיקר עם אלי ישי. כשהוא ראה שמישהו במצב הומניטרי קשה, הוא היה נותן אישור ומזרז. אנשי משרד הקליטה בראשות סופה לנדבר שמו לזה סוף באוגוסט 2013, לא נתנו סלי קליטה. עצרו כ-25 משפחות, כ-90 איש שכבר היו מוכנים לעלות לארץ. משפחה אחת עלתה ולא נתנו להם סל קליטה. משרד הפנים נאלץ לעצור כדי שלא יהיה בלגן. אנשי המשרד נסעו לאתיופיה, הכריזו שאין יותר יהודים באתיופיה, עשו טקס וחגיגות, סגרו את בית הכנסת ואת מוסדות הקהילה שם. אנשים קונים את זה, שנגמרה העלייה. ואותה לנדבר היא שקידמה את העלאת הסובוטניקים מרוסיה – בני קהילה נוצרית שהפכו ליהודים רק לפני 200 שנה".

אותה לנדבר גם הטיחה בפעילים אתיופים שמחו על הגזענות כלפיהם בדיון בוועדת העלייה והקליטה בכנסת: "תגידו תודה למדינה על מה שקיבלתם".

הקהילה האתיופית עוזרת? היא תומכת במאבק?

אסממאו: "הקהילה בארץ מחולקת לשניים. הוותיקים, שהגיעו לפני שלושים שנה, פחות מעורבים בזה, כי הם מסתכלים על מידת היהדות. תמיד יש את ההפרדה הזאת בתוך עצמנו, בין הוותיקים לעולים. שמעתי טענות שהעולים תופסים טרמפ על העלייה הוותיקה, שהם לא ממש יהודים. בייחוד מהזקנים. מהצעירים אני שומעת פחות, כי הם גדלו פה ולא מחוברים לתפיסה הזאת.

"יש צעירים שנרתמים לזה. הרוב לא בעניין, לא רואים כלום, לא רוצים להיות מגובשים, לא מנסים להניע, לא רוצים לעזור, רוצים רק את הפינה שלהם, אזרחי ישראל רגילים, 'עזבי אותי מהמאבק האתיופי'. מתגייסים רק כאלה שקשורים לעניין אישית או שהוא נוגע ללבם. אני מספרת לחברים על המאבק ותכלס הם לא ממש נרתמים. זה עובר לידם, לא נוגע, עוד סיפור".

שכונת עוני באדיס אבבה. צילום: יואל הרצברג

"אני מכיר את נקודת ההשקפה בעדה האתיופית שחלק הם לא ממש יהודים", אומר אלעזר. "כל אחד והמחשבות שלו. נקודת המוצא שלי בעניין הפלשמורה זה שבעיני הנוצרים הם היו יהודים ובעיני היהודים - נוצרים. תמיד היו תקועים באמצע ותמיד סבלו. עכשיו הם רוצים לחזור למקורות, כבר שנים הם חיים בקהילה על פי המסורת היהודית, מוכנים להתגייר ולעשות את כל התהליך. מה עוד אפשר לבקש מהם? את הטענה הזאת אני מפנה לכולם, בייחוד לממשלה".

מבצע אחרון

"בעיני אבא שלי, שעלה לארץ בשנות ה-70, הפלשמורה הם בוגדים", אומרת א' (השם המלא שמור במערכת). "הם יותר גרועים מהנוצרים, כי הם נקשרו לאגודה מיסיונרית והפכו קיצוניים. פתאום, כשיש עלייה לארץ, הם מתחילים לאמץ את המנהגים הישראליים. אין להם קייסים, אין להם קשר למסורת היהודית של אתיופיה, הם לא חוגגים בכלל את הסיגד. לדעת אבא שלי, כל פעילי העלייה עושים את זה כדי לקבל תקציבים למוסדות שלהם. ככה חושבים לא מעט מבני דורו.

"אני לא חושבת ככה. אני בכלל לא חושבת במונחים של דת ויהדות. בשבילי המאבק הוא מאבק משותף בגזענות. גזענות של הממסד הישראלי כנגד כלל העולים מאתיופיה, כל עלייה סבלה ממנה".

גם פרדניק מכיר את הטענה, אבל טוען שהממסד הישראלי משתמש בה כתירוץ. "אם לא יהיה שינוי, העסק יתפוצץ", הוא אומר. "המאבק נשא פרי עד עכשיו, כי הגיעו הרבה אנשים, אבל רק לאחר מאבק. כל עלייה מאתיופיה היתה המבצע האחרון. אין סיבה שלא לגמור עם זה, להעלות את מי שנשאר שם ולהפסיק את העוול".

"יש יותר מ-140 אלף יוצאי אתיופיה בארץ", אומר נגוסה, "51 אלף מהם נולדו בארץ, צברים. זאת המציאות היחידה שהם מכירים. לא צריך לחכות שאנשים ייצאו לרחוב. אפשר לעשות את הדבר הנכון לפני כן. 24 שנים אני מחויב לנושא, מאז מבצע שלמה. התחלתי את המאבק עם הרב ולדמן. הקמנו עמותה והמשכנו להיאבק כל השנים, השתמשנו בכל הכלים הדמוקרטיים: הפגנות, לובי בכנסת, לובי בתקשורת, ועדה ציבורית, בג"צים. הצלחנו לשנות את ההחלטות של קובעי המדיניות. זו אחת הסיבות שלשמן נכנסתי לכנסת. אני רוצה לפתור את הבעיה הכואבת, להביא סוף לסבל. צריך לייבש את הדמעות שזולגות באתיופיה ובישראל".

בתגובה לפניית "מבט שני" נמסר ממשרד הפנים: "יזבלם איילאו אינה עונה לקריטריונים המזכים עלייה או כניסה לישראל ולכן בקשתה סורבה. בנה הגיש בקשה לוועדת חריגים, שהוקמה על ידי שר הפנים בשנת 2013 בהתאם להחלטת הממשלה".

ממשרד ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend