הציבור הערבי נתן לי תקווה בערב הבחירות, ״גוש השינוי״ לקח אותה למחרת

את רוב יום הבחירות העברתי בבת ים וביפו. כבר בכניסה ליפו מכיוון בת ים החלו להופיע שלטים של הרשימה המשותפת, שלא נראו כלל בבת ים. בקלפי ברחוב שבטי ישראל הייתה נוכחות מרשימה של מצביעים ערבים, מצעירים ועד קשישים, לצד פעילים ופעילות של הרשימה המשותפת שסייעו לבאים. בכניסה נכחו גם נציגי הדמוקרטים ורע"ם. נציגי ״ישר!״ של איזנקוט ו״ביחד״ של בנט ולפיד לא טרחו אפילו להגיע. עובדים במקום סיפרו לי שלאורך היום חידשו שוב ושוב את מלאי פתקי ההצבעה של רע"ם והרשימה המשותפת.

בחוץ עמד בחור דתי, שהתברר בהמשך כמשקיף. כמעט כל המשקיפים שראיתי היו חרדים או חרד"לים. הוא התווכח עם פעיל של הדמוקרטים, ונדמה היה שהוויכוח חולף על פני הבאים והחוזרים. הם הטיחו זה בזה אמירות, עד שאיש ערבי התערב: ״ערבים ויהודים צריכים לחיות יחד, נמשיך לחיות יחד. אין לנו בעיות עם אף אחד. יש לנו בעיה עם הקיצונים. הם מקבלים הכול, לוקחים הכול. אבל יש הרבה אנשים מסכנים פה במדינה. למה לא לעזור להם? עדות המזרח? מה, הם לא בני אדם?״

בחור יהודי אחר עמד בצד, נראה לא מעורב אבל מעורב. שאלתי אותו מאיפה הוא. הוא סיפר שהוא עובד בקלפי, ושהשיח הזה מעניין אותו כי מעולם לא ראה דיונים כאלה, ובטח לא נוכחות ערבית גדולה כל כך. שאלתי איפה הוא גר. ״מודיעין״, ענה. מוזר, חשבתי.

התודה לבן גביר

משם נסעתי לאחד מבתי הקפה ביפו שבהם מתאספים צעירים ערבים. כולם עשו טלפונים, הוציאו משפחה וחברים להצביע. חבורה מבריקה, מעורבת פוליטית, שמבינה היטב את המציאות שבה היא חיה. חלקם הצביעו למנסור עבאס באופן אסטרטגי, כי נמאס להם לשבת ביציע. אחרים הצביעו למשותפת מתוך הזדהות אידיאולוגית. כמה מהם לבשו חולצות עם הכיתוב FCK BNGVR. ״מי שרוצה להודות על היציאה שלנו היום לקלפי צריך להגיד תודה לבן גביר״, אמר אחד מהם.

״אין לי הרבה תקווה שמי שיחליף את נתניהו ישנה את מה שקורה בעזה או בגדה המערבית. לא משנה אם זה איזנקוט או מישהו אחר״, אמרה לי אחרת. ״מאז שבעה באוקטובר אנחנו חיים בפחד. אף אחד לא מעז לומר את דעתו. עד היום אני יושבת עם אנשים, אפילו חברים שלי, ולא מעזה להגיד את המילה ג'נוסייד, כי אני מפחדת מהתגובות שלהם. אבל ההצבעה היא הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. זאת הזכות שלנו, הדבר שאנחנו עדיין יכולים לממש. לראות כל כך הרבה אנשים יוצאים להצביע נותן תקווה. יש אווירה שמשהו אולי הולך להשתנות״.

לא הייתה שם תמימות. הייתה הבנה מפוכחת של האפשרויות ושל המגבלות, של המחיר שמשלמים על השתתפות במערכת שאינה מעניקה לכולם אותו כוח, ושל המחיר של ויתור עליה. חשבתי על הפער העצום בין השיחות האלה לבין האופן שבו החברה הערבית מוצגת בשיח הפוליטי היהודי. כאילו מדובר בציבור שצריך לחנך לדמוקרטיה, להסביר לו מהי אזרחות טובה, לבחון שוב ושוב את נאמנותו ולפקפק בכשירותו לבחור נכון.

אלה צעירים שיכולים ללמד שיעור בדמוקרטיה. הם מבינים היטב את הקשר בין הצבעה לכוח, בין ייצוג למשאבים. הם יודעים שהצבעה אינה מבטיחה שינוי, אבל גם שהיעדרות מהזירה הפוליטית משאירה לאחרים את האפשרות להכריע שוב את עתידם. דווקא בגלל זה – מה שהרגשתי בחברתם היה מרענן. בזמן שהיהודים סביבנו נראו טרודים ולחוצים, אצל הצעירים הללו הייתה תקווה. קצת צינית, קצת מהוססת, אבל נוכחת. לא תקווה שנולדת מהאמונה שהכל עומד להשתנות מחר בבוקר, אלא כזאת שמתקיימת למרות הידיעה העמוקה עד כמה קשה לשנות. דווקא מי שחיים עם מגבלותיה של הדמוקרטיה הישראלית מדי יום, הצליחו לשמור על האפשרות לדמיין עתיד אחר.

ביפו ראיתי איך נראית הדמוקרטיה שאנחנו מתיימרים להציל. ואז הלכתי אל הרכבת. בירידה מהרכבת בבת ים, ראיתי קבוצת מתנחלים ליד רכבים של המועצה האזורית בנימין. ידעתי שחזרתי למרחב יהודי.

19 מנדטים ויד מושטת

חזרה אל אולפני הבחירות, אל החלוקה המוכרת בין גוש נתניהו, גוש השינוי והמפלגות הערביות. אותם צעירים שישבו איתי וניתחו את האפשרויות הפוליטיות שלהם ברצינות גדולה, הופכים ברגע פרסום התוצאות למספרים שמחוץ למשוואת השלטון.

יש צדק פואטי בבחירות האלה. דווקא החברה שהרוב היהודי מדכא כבר עשרות שנים, שהמדינה מתייחסת אליה כאל איום דמוגרפי, ביטחוני ופוליטי, החזיקה לרגע בידיה את הכוח לבלום את השלטון שאת צמיחתו אפשרנו אנחנו עצמנו.

בספירת הקולות קיבלו שתי המפלגות הערביות יחד 19 מנדטים. גוש נתניהו 53, גוש השינוי 48. אף צד אינו מגיע ל-61 בלי תמיכת המפלגות הערביות.

המסר שעלה גם מדברי מנהיגי המפלגות הערביות בבוקר שאחרי הבחירות היה חד משמעי. יוסף ג'בארין, יו"ר הרשימה המשותפת, הבהיר כי הרשימה מוכנה לשתף פעולה בהקמת ממשלה חלופית שתביא להדחת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ', בתנאי שתתחייב לשינוי מהותי במדיניות כלפי הציבור הערבי. אחמד טיבי הלך צעד נוסף והבהיר שהרשימה אפילו אינה דורשת תיקים או חברות בממשלה, אלא מוכנה לשקול תמיכה מבחוץ, בתמורה להתחייבויות למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית ולעצירת הריסות הבתים ביישובים הבדואיים. לדבריו, איזנקוט כלל לא יצר איתו קשר.

גם מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, הביע נכונות להיות חלק מהמהלך להחלפת השלטון, והזכיר למתנגדיו שכבר היה שותף להקמת ממשלת שינוי. את ההישג האלקטורלי של מפלגתו ייחס דווקא למדיניות הממשלה היוצאת ולהזנחת הציבור הערבי. כמעט בדיוק מה ששמעתי מהצעירים בבית הקפה ביפו. אלה שלוש תפיסות פוליטיות שונות. אין סיבה לטשטש את ההבדלים ביניהן, אבל גם אי אפשר להתעלם מהמשותף להן: שלושת המנהיגים הביעו נכונות להשתמש בכוח הפוליטי שקיבלו מהבוחרים כדי לאפשר את החלפת השלטון. ככה נראה ונשמע – גוש שינוי.

הנכונות הזאת מעניינת במיוחד על רקע מה שהתרחש רק חודש קודם לכן. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רע"ם ואת הרשימה המשותפת מהתמודדות, ורק בית המשפט העליון החזיר אותן למרוץ. יו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, פרש מהרשימה לאחר שהשופטים רמזו כי רובם תומכים בפסילתו. בין המפלגות שתמכו בפומבי בפסילתו היו גם אלה של איזנקוט ויאיר גולן.

משטר של תנאי קבלה

אין צורך להציג את הנכונות של ג'בארין, טיבי ועבאס כאצילות נפש או כהוכחת נאמנות. זאת אינה טובה שהחברה הערבית עושה ליהודים, אלא פעולה פוליטית של ציבור בעל אינטרסים, תביעות וזכויות משלו. אבל ההבחנה בין יהודי לערבי כאן אינה נובעת ממחלוקת על מדיניות. היא משקפת היררכיה: יהודיות מעניקה חזקת לגיטימיות, ערביות מחייבת הצדקה מתמדת. היהודי רשאי להיות גזען, קיצוני, משיחי, ולהישאר בתוך המשחק. הערבי נדרש לרוץ במסלול אינסופי כדי להוכיח שהוא מתון, כדי שירשו לו להתקרב. זה משטר של תנאי קבלה.

יהודיות מעניקה חזקת לגיטימיות, ערביות מחייבת הצדקה מתמדת.

סיון תהל

בבוקר שאחרי, השאלה שהעסיקה את הפוליטיקה הישראלית היא לא איך הופכים את הכוח הזה לשותפות שלטונית שוויונית, אלא איך מקימים ממשלה בלי להישען עליו. באולפנים המשיכו לחלק את הכנסת לשלוש: שני מחנות יהודיים שמתחרים על השלטון, ומיעוט לאומי שמורשה להצביע.

נתניהו אמר בליל הבחירות שלגוש הימין יש ״רוב מובהק, מכריע בקרב הציבור היהודי״. סמוטריץ', שראה את חגיגות הניצחון במטה המפלגות הערביות, הודיע: ״אני רואה בחלק מהמסכים שהערבים חוגגים… אנחנו לא ניתן להם לחגוג״. למחרת כבר טען הליכוד כי ״הבחירות במדינת ישראל נגנבו על ידי מפלגות ערביות״ והחל לגייס לטובת זה את מערכת הביטחון והמשפט. המסר היה ברור: תוצאות הבחירות נמדדות לפי רצונו של הציבור היהודי, וההצבעה הערבית הופכת לבעיה כאשר היא עשויה להכריע את זהות השלטון.

מנתניהו איש לא ציפה לחזון של שותפות אזרחית. אבל מה אמרו מי שמציגים את עצמם כאלטרנטיבה הדמוקרטית? גדי איזנקוט הכריז כי ״נתניהו ניצב מול רוב ציוני גדול יותר״, והבטיח לפעול להקמת ״ממשלת גיוס ציונית״. יאיר לפיד הגדיר את המשימה כהקמת ״ממשלה ציונית במדינת ישראל״. נפתלי בנט כבר הבהיר חודשים קודם לכן שלא יסתמך על המפלגות הערביות משום שאינן ציוניות, ואביגדור ליברמן חזר אחרי הבחירות על הסיסמה ״לא עם ביבי ולא עם טיבי״, והבהיר כי מבחינתו הקואליציה האפשרית היחידה תורכב ממפלגות ציוניות, גם אם תכלול את הליכוד ללא נתניהו. יאיר גולן קרא להקמת ממשלת שינוי בשותפות עם האזרחים הערבים והזכיר כי קולו של אזרח מטירה שווה לקולו של אזרח מגבעת שמואל. אלא שגם הוא מצא לנכון להדגיש באותה נשימה כי לגוש השינוי יש ״רוב ציוני: 49 מול 39״. כאילו רוב פרלמנטרי אינו מספיק בפני עצמו, וכאילו הלגיטימיות של ממשלה אינה נגזרת ממספר הנציגים שתומכים בה, אלא מהזהות הלאומית של מי שבחרו בהם.

להחליף את נתניהו, לשמר את יחסי הכוח

הבעיה של גוש השינוי היא אידיאולוגית. במשך שנים בנה המחנה שמתנגד לנתניהו את זהותו סביב המאבק בשחיתות, בהחלשת מערכת המשפט ובריכוז הכוח בידי הממשלה. אלה מאבקים חשובים, אבל הם אינם עונים על שאלה יסודית אחת: דמוקרטיה עבור מי? מה שנקרא בטעות לא מקרית ״הליברליזם״ היהודי בישראל מתקומם נגד הפגיעה בזכויותיו שלו, אך מתקשה לזהות את המבנה שמעניק לו מלכתחילה זכויות יתר. גוש שמבקש להחליף את נתניהו אבל מסרב לבחון את יחסי הכוח הלאומיים מציע לכל היותר שינוי במנגנון הניהול, לא בסדר החברתי.

הסתירה הזאת נחשפת גם ביחסים שבין ישראל לעולם. במשך שנים השתמשה ההסברה הישראלית בהשתתפותם של האזרחים הערבים בבחירות כהוכחה לאופייה הדמוקרטי של המדינה. הנה, יש להם מפלגות. יש להם חברי כנסת. הם יכולים להצביע ולהיבחר. אבל כאשר הכוח הפוליטי הזה עשוי להשפיע על זהות הממשלה, זוהי סכנה שיש לנטרל. האזרחים הערבים נספרים כחלק מהציבור כאשר צריך להוכיח שהמדינה דמוקרטית, אבל מוצאים אל מחוץ למחנה הלגיטימי כאשר צריך לשמר דמוקרטיה יהודית – מה שזה לא יהיה. פוליטיקאי יהודי יכול לתמוך בהרחבת ההתנחלויות ובשליטה צבאית קבועה על מיליוני פלסטינים, ועדיין להיחשב שותף טבעי. פוליטיקאי ערבי יכול להציע תמיכה מבחוץ בלי לבקש אף תיק, ועצם ההישענות על קולו תוצג כאיום על אופייה של הממשלה.

האזרחים הערבים נספרים כחלק מהציבור כאשר צריך להוכיח שהמדינה דמוקרטית, אבל מוצאים אל מחוץ למחנה הלגיטימי כאשר צריך לשמר דמוקרטיה יהודית – מה שזה לא יהיה.

סיון תהל

שותפה מותנית

הפוליטיקה הישראלית הורגלה לחשוב על שותפות יהודית-ערבית כפתרון למצוקה קואליציונית: כשחסרים מנדטים נזכרים בערבים, וכשאפשר בלעדיהם חוזרים לדבר על ממשלה ציונית. שותפות אינה אמורה להיות סידור זמני שנועד להציל את הרוב היהודי מעצמו. היא יכולה להיות בסיס למחנה אחר – מחנה שמאורגן סביב שוויון אזרחי ולאומי, חלוקת משאבים, צדק מעמדי, סיום הכיבוש ודמוקרטיה שאינה מותנית בהשתייכות לאומית.

אם המפלגות הערביות, עם 19 מנדטים, והדמוקרטים, עם 8, ימצאו את עצמם יחד באופוזיציה, ייווצר בכנסת מרחב של 27 נבחרי ציבור שיכולים לנסות לנסח חלופה רעיונית לסדר הקיים. לא מדובר בגוש אחיד. יש ביניהם מחלוקות עמוקות על ציונות, לאומיות, הכיבוש, ביטחון ודת ומדינה, ואין ערובה שיצליחו לפעול יחד.

אבל מחנה כזה לא יוכל להסתפק בתצלומים של יהודים וערבים מחייכים יחד. הוא מחייב את הצד המחזיק בפריבילגיות לוותר על חלקן, ואת השמאל היהודי להפסיק לראות בחברה הערבית מאגר קולות או שותפה מותנית. עליונות לאומית אינה רק אידיאולוגיה, יש לה ביטוי חומרי בקרקעות, בתקציבים, בתשתיות ובחינוך. זה תהליך של שנים, לא של מערכת בחירות אחת, ואולי לא יצליח. אבל עצם האפשרות משנה את הדיון: במקום לשאול איך משכנעים עוד כמה מצביעי ימין להצביע למפלגת מרכז שמתחפשת לימין, אפשר להתחיל לשאול איך בונים רוב חברתי סביב תפיסה אחרת של המדינה. במקום לראות בחברה הערבית את הבעיה הקואליציונית של גוש השינוי, אפשר להכיר בכך שבלעדיה אין בסיס לשינוי דמוקרטי עמוק.

מי צריך להוכיח למי?

אחרי כל מה שעברו, האזרחים הערבים שוב התייצבו בקלפיות. ובאותו זמן, חלקים מהחברה היהודית ממשיכים לדבר על ייאוש. החברה הערבית אינה חייבת להציל אותנו. היא לא קיימת כדי לתקן את הכישלונות המוסריים והפוליטיים של הרוב היהודי. היא נאבקת על עתידה, על זכויותיה, על חירותה ועל מקומה בארץ הזאת.

אם המאבק הזה פותח גם בפני החברה היהודית אפשרות לעתיד אחר, הדבר הראשון שנדרש מאיתנו הוא להפסיק להתייחס לשותפות הזאת כאל טובה שאנחנו עושים לערבים. ואולי אז, לראשונה, יהיה כאן גוש שינוי שראוי לשמו. אינשאללה.

החברה הערבית לא צריכה להוכיח לנו שהיא ראויה להיות חלק מהדמוקרטיה. אנחנו, היהודים, צריכים להוכיח שאנחנו ראויים לחיות בדמוקרטיה שהחברה הערבית שותפה שווה בכינונה. ביפו ראיתי ציבור שמבין ששינוי מחייב השתתפות בכוח. בבוקר שאחרי ראיתי מחנה שנבהל מהאפשרות שיצטרך לחלוק את הכוח הזה. וזה ההבדל בין הרצון להחליף ממשלה לבין הנכונות לשנות את המציאות שהפכה ממשלה כזאת לאפשרית מלכתחילה.