"שינוי ללא רפורמה", כך מכנה הוגה הדעות האמריקאי בתחום החינוך לארי קיובן את השינויים המצטברים מלמטה, ברמת השטח. אלו הם שינויים המשפיעים על הלמידה וההוראה בכיתות בלי שאבני הבניין החינוכי – מטרות, מימון, ממשל, ארגון ותוכנית הלימודים – ישתנו. השינויים המצטברים ללא רפורמה, או "שינויים מסדר ראשון", כפי שהם מכונים אצלו, עשויים לכלול הארכת משכי הלימוד, צמצום גודל הכיתה והעלאת שכר למורים. דגש מיוחד שם קיובן על תוכניות לימודיות מקומיות, שמפתחים צוותי הוראה ותיקים וקבועים, ובעזרת מנהיגות מקומית תומכת הפכו את חדר המורים שלהם לקהילת למידה ופיתוח. אך בעיני מעצבי מדיניות רבים, שינויים כאלו אינם אלא "שיפוצים" או "הטלאות" והם מתנגדים להם משום שהם לא "רפורמות": אי אפשר לראות בהם שינוי יסודי.
הרפורמות החינוכיות הניאו-ליברליות של שלושת העשורים האחרונים לעומת זאת, הן מהסוג אותו מכנה קיובן שינוי יסודי. אלו הן רפורמות מבניות המכוונות לערוך או לפרק מבנים, או ליצור חדשים, במטרה להכשיר את התלמידים לעבודה בכלכלת המידע. התוצאות במבחנים ההשוואתיים גרמו לקובעי המדיניות להניח שללא רפורמה חינוכית רדיקלית, הכלכלה האמריקאית לא תצליח לגייס עובדים מוכשרים ומתאימים לאורך זמן. אליטת המדיניות גורסת לקשר בין איכות החינוך התיכוני לבין צמיחת התל"ג, היוזמה והפוריות. היא מחברת בין החינוך לכלכלה באופן המניח קשר בין צמיחת ההון האנושי למבנה בית הספר, דרכי ההוראה, תכני ההוראה ומה שתלמידים לומדים.
הרפורמות מוטות הכלכלה של העשורים האחרונים, כמו רפורמת דברת ורפורמת הלמידה המשמעותית, לא סיפקו שום תוכן חינוכי. במקום זאת, הן ביקשו לשנות באופן יסודי את אבני הבניין. כדי להבין עד כמה קיצוניות הרפורמות בזמננו כדאי להקשיב לדיאן רביץ', היסטוריונית החינוך האמריקאית החשובה. בספרה האחרון "שלטון הטעות" היא נסמכת על מומחיותה בתולדות החינוך הציבורי כדי לקבוע כי מעולם לא היתה עוד בתולדותיו מתקפה כה מאורגנת נגדו, כמו זו המתרחשת בימינו. את שלל היוזמות לשינוי פני החינוך הציבורי העכשווי היא מכנה בכינוי "רפורמת החינוך התאגידי", על שם הכוחות העומדים מאחוריה. השם מסייע להזכיר היבט שאינו מטופל דיו בשיח הציבורי החינוכי: הפיכתו של השדה החינוכי לשוק מוטה רווח, המעודד יוזמות שמחויבותן אינה אזרחית, או התפתחותית, אלא עסקית.
משרד החינוך מעודד את הפיכת החינוך הציבורי לשוק חינוכי, באמצעות רגולציה התומכת בעסקים הגדולים. הדבר עלול להישמע מבהיל כשהיסטוריונית החינוך המובילה בארצות הברית מנסחת את הדברים בצורה כה בוטה, אך היא אינה מותירה מקום לספק: מעולם לא עמד החינוך הציבורי תחת מתקפה כה חריפה; בשונה מרפורמות העבר הרבות שביקשו לשפרו, הרפורמה התאגידית אינה מעוניינת בשיפור החינוך הציבורי, אלא בחיסולו.
את המדיניות החינוכית מוטת הכלכלה מבקר גם קיובן, כולל את הנחת הקשר הסיבתי כביכול בין מבנים ארגוניים לבין פרקטיקות הוראה ובין תוצאות לימודיות. קובעי המדיניות, הוא טוען, נוטים שלא לבחון את הקשרים האלו. אין מחקרים המעידים על הצלחת השינויים המבניים מבוססי השוק החופשי, לא בשינוי פדגוגי ולא בהישגי התלמידים. גם הכנסת הטכנולוגיה לא שינתה את היחסים בכיתה ואת שגרת הלימודים; הבטחת ההיי-טק בחינוך היא קלישאה; הכלכלה עשויה להיות אחת ממטרות החינוך, אך ב-30 השנים האחרונות המטרה הזאת האפילה על יתר מטרות החינוך כמו אזרחות, אוריינות, מוסריות, בניית אופי, חינוך לתרבות.
המדיניות החינוכית הנוכחית נשענת בביטחון-יתר על פתרונות שלא נוסו לבעיות חוזרות ונשנות, או לפתרונות שכבר נוסו ונכשלו, כמו במקרה של השכר הדיפרנציאלי. המדיניות מיושמת באופן שאינו לוקח בחשבון את העובדה שלכל בית ספר יש "דקדוק" משלו – מבנים, תרבות, היסטוריה וסדירות. רק חלק מהמדיניות המאומצת מגיע אל הפרקטיקה, ומשנה לאט ובאופן מצטבר את הסדירויות. שינויים בבית הספר הם לעולם מקוטעים והדרגתיים. אליטת המדיניות לא מצליחה לראות את העולם מנקודת המבט של המורים. מורים עוסקים בייחודי לכיתתם, רפורמטורים – במשותף לכל הכיתות. מורים פועלים במערך הנקבע על פי איכות היחסים האישיים, רפורמטורים פועלים במערך הנקבע בעיקר לפי מטרות חברתיות ופוליטיות מופשטות. מורים נסמכים על ניסיון קליני, רפורמטורים על תיאוריה חברתית; מורים מחבקים את העמימות של התהליך הכיתתי והפרקטיקות שלה, רפורמטורים מבקשים בהירות; מורים מדגישים את הגמישות וההתאמה למקרה המסוים, רפורמטורים מדגישים את אחדות הפרקטיקה ותוצריה.
*
ספרו האחרון של קיובן נקרא "בתוך הקופסה השחורה של הפרקטיקה של הכיתה" ראיינתי אותו עליו.
"אתה טוען במשך שנים – וזה טיעון מהמם בעצמתו- שאין קשר מובהק בין מבנים חינוכיים, פרקטיקות כיתה ותוצאות חינוכיות (רווחים לימודיים)", אמרתי לו. "אפשר לומר שאנחנו נשלטים על ידי אליטת המוציאה לפועל מדיניות חינוכית המבוססת על הנחות שגויות, שמעולם לא עמדו למבחן. איך אתה מסביר את זה? יותר מ-30 שנים של רפורמות ללא תהליכי ביקורת או בחינה? שום ניסויים או קבלת החלטות מבוססת-מידע?"
קיובן צחק והשיב ש"זה נכון, רפורמות חינוכיות רבות לא נבחנו בפועל והן ביסודו של דבר ניסויים. אתן לך דוגמה. כבר לפני 100 שנה, בתחילת המאה ה-20, ביקשה אליטת המדיניות האמריקאית של התקופה לחקות את גרמניה, מכיוון שהיא רצתה שארצות הברית תוכל להתחרות בשווקים הבינלאומיים. ארצות הברית רצתה להיות תחרותית ולגרמניה היתה מערכת חינוך מקצועית המבוססת על טיפוח שוליות וחניכה. יזמים רבים ומנהיגי תאגידים גדולים נסעו לגרמניה, ראו מה קורה שם, חזרו ואמרו שאנחנו חייבים להשתמש בבתי הספר שלנו כדי להכין את הצעירים שלנו למשרות תעשייתיות; יש לנו דמוקרטיה תעשייתית. וכך הכניסה ארצות הברית את החינוך המקצועי לחינוך התיכוני. לפני אותה תקופה החינוך בארצות הברית מעולם לא עסק בהכנת תלמידים למשרות. אף אחד לא בחן את זה לפני ההטמעה. הם רק אמרו: 'בגרמניה זה עובד'. אף אחד לא פיתח מערכת שלמה של שוליות וחניכה כמו בגרמניה, הם פשוט הכניסו מסלול לימודי לבתי הספר שנקרא 'חינוך מקצועי'. אף אחד לא בחן את זה. ואתה אומר שזה מהמם (צוחק), וזה אכן מהמם, כי בתי ספר הם אתרים לבחינה של רעיונות חברתיים".
בכל זאת, אליטת המדיניות מנסה להתערב בעניינים חינוכיים, אבל איפה המנהיגות החינוכית שתגביל אותה ותאמר "בואו נעשה את זה בצורה מתונה או צנועה יותר"? מדוע אין בפניהם מחסומים או מגבלות?
"יש קובעי מדיניות שיאמרו 'בואו ננסה את זה קודם כפיילוט ונראה אם זה עובד'. אבל הלחץ הוא תמיד להגדיל ולהרחיב את המדיניות מהר ככל הניתן, מבלי להבין את מערכת האיזונים, מבלי להבין את הצרכים של השטח, מבלי להבין איך השינוי אמור היה להיות מוטמע, ובסופו של דבר חלק גדול מהרפורמות החינוכיות נושאות תווית של 'מהר, מהר'".
ועדיין, אתה לא קונה את האפשרות שהעלתה דיאן רביץ', שהמניע המרכזי לרפורמות החינוכיות הגדולות של התאגידים הוא עקרון הרווח.
"אני לא מרחיק לכת כמוה. רביץ' מכנה אותם 'אנשי הרפורמה התאגידית' וסבורה שהם מעוניינים לחסל את החינוך הציבורי ולהפריט אותו. אין ספק שיש דחפים כאלה, ואני מכיר בכך. אולם אני מפריד ביני לבין החוקרים המוצאים כאן קונספירציה. אני רואה בכך תנועה מחזורית. היתה תנועה כזו בתחילת המאה ה-20 והיא איבדה את כוחה. אני לא יודע כמה זמן תמשך המגמה בימינו. כעת אנו שלושה עשורים בתוך הרפורמות האלו ולראשונה נשמעים קולות של התנגדות ממורים, הורים ותלמידים הטוענים שהבחינות והסטנדרטים הלכו רחוק מדי. אז אני לא יודע".
אחרי עשרות שנים של רפורמות כושלות, שפעלו באזורי השוליים של הכשרות מנהלים ופקידים בכירים, החלפת תוכניות לימודים, שינויים מבניים, ארגוניים ופרסונליים, אחרי אשדות מלים וכוונות שלא מצאו את דרכן לכיתה, נדמה ש"ישראל עולה כיתה" בהחלט מכוונת לשנות את ההוראה והלמידה בכיתות עצמן. הבשורות הטובות, אם כן, הן שהלקח נלמד: כדי לשפר את החינוך יש לרדת לשורש העניין ולהתערב בליבת הפרקטיקה; לכוון את המאמצים לשינוי פדגוגי בכיתה: מורות, תלמידים, סביבות למידה, שפת החינוך, פעולה. הכיוון הוגדר: למידה משמעותית. נותר עוד לשאול, משמעותית למי? מי התווה את הכיוון ולאן הוא מוליך?