על המסעות שלנו כבר סיפרתי לסבתא והיא תספר על הכל. כי אם אתחיל עכשיו לספר על הכל, אז ייצא לפחות שני כרכים עבים.
אני, כנראה, אלך לבית ספר באוקטובר, כי במשך כל ספטמבר אלך לאולפן. זה איפה שלומדים עברית.
לי, לאמא ולאבא הופיעו כאן חברים חדשים – יהודים סובייטיים.
כן, דרך אגב! אנחנו בירושלים גרים ליד המריאסינים. התברר שכל מי שאנחנו מזכירים את השם הזה אצלם – כולם מכירים אותם.
הכל אצלנו טוב!
ומה אצלכם? תבואו אלינו לישראל! יש לנו 4 חדרים ולכולם יהיה מקום! קלטנו סויוז [כינוי מקוצר לברית המועצות, ל"ר] ברדיו. כל ערב אנחנו שומעים מה משדרים משישית היבשה בעודנו יושבים בארץ המובטחת.
תכתבו תשובה!
מנשקת!
ליזה!
בסוף לא הלכתי לאולפן. ב-1 בספטמבר הלכתי הישר לבית הספר, לא לטל"י הממלכתי-דתי, אלא לגילה ג' הממלכתי, כשאוצר המילים שלי בעברית מונה לא יותר מתריסר מילים. בדיעבד, הזיכרון היפה ביותר מהשנה הראשונה שלנו בארץ הוא מלחמת המפרץ.
החברות החדשה עם חבורת הפסיכולוגים שהורי הכירו בחודשים הראשונים בארץ – אותם "יהודים סובייטיים" מהמכתב – היתה אז בשיא פריחתה. כל החבורה, עם הילדים, כמובן, היתה נפלטת מגוש דן ומתנחלת אצלנו ימים כלילות. שיחקנו פקמן ודיגר שעות על מחשב עם מסך ירוק-צהוב, והעיקר – לא היה בית ספר.
כל החבורה למדה אז בקורס לעולים במכון יוקרתי בירושלים. זה היה רגע לפני שהחיים הפרידו בין החברים שזה עתה הכירו: אלה שהתחילו את הטיפוס האטי לכיוון ההתמחות, אלה שנפלטו מהמקצוע, ואלה שנפלטו בסופו של דבר מהארץ.
הפאר של דירתנו המרוהטת הראשונה בישראל התבטא בעיקר בפיר זכוכית משנות ה-70 ובשטיח בסלון מאותה תקופה – תקופת בנייתה של שכונת גילה, שבה בסופו של דבר עברו נעורי. לימים התברר ששני הבנקים, שכנראה מילאו אותי תחושת גאווה וביטחון כשכתבתי את המכתב, לא הפכו את גילה למקום ידידותי במיוחד.
במשך שנים, גם כשגדלתי וכבר הייתי שקועה באהבותי הראשונות, הלכתי בשכונה כמו בשדה מוקשים: בחצר הזאת יש ערסים שפעם קיללו אותי, וברחוב הזה אני עלולה לפגוש את הילד שהרביץ לי ביסודי, וכאן, בחדר המדרגות של ביתי, יש את השכנים ואת ילדי השכנים שהמפגש אתם אף פעם לא נעים.
לפני כמה חודשים נברתי בארון בניסיון נואש למצוא שמלה מהעבר שתעלה עלי ונתקלתי בשקית המכתבים שכתבתי לסבא וסבתא שלי בחודשים הראשונים לעלייתי לישראל, כשהייתי בת עשר ואז בת 11.
תמימות מעוררת רחמים היא תמימותם של גיבורים בסרט. הפער בין הידע שלהם לידע שלנו – הם הבסיס לדרמה. לבנו נחמץ כשאנחנו רואים אותו מחבק אותה בחמימות לפני השינה ויודעים שבסצינה הקודמת היא היתה עם מישהו אחר. בא לנו לעצום את העיניים כשאנו רואים אותה הולכת יד ביד עם הילד, ויודעים שבעוד חמש דקות הוא ייהרג בתאונת דרכים. בא לנו לעצום את העיניים, אבל אנחנו בכל זאת ממשיכים לראות.
זו היתה ההרגשה הראשונה שלי כשפתחתי את השקית והמכתבים נשפכו מתוכה: אי נחת סאדו-מזוכיסטית של צופה, שכבר יודעת מה הולך לקרות לילדה התמימה הזאת, שיש לה עודף של שמחת חיים, שפה מליצית מדי ואפס הבנה של העולם שאליו נזרקה. כשתמימות של ילד פוגשת תמימות של מהגר – זה קצת יותר מדי פתטי.
טוב, אולי כדאי להוריד מעט את הטון. זה לא סיפור שואה, לא סיפור על תאונת דרכים קטלנית ואפילו לא סיפור על בגידה. זה בסך הכל עוד סיפור של עלייה-הגירה. אבל הגירה יכולה להיות מביכה לא פחות מבגידה ובלתי צפויה כמעט כמו תאונת דרכים.
אני חושבת שזה היה בכיתה ז', כשגיליתי בספר לימוד של ספרות את הסיפור "ואנקה ז'וקוב" של צ'כוב. זה אחד הסיפורים הבודדים מאת סופר רוסי שלימדו אז בבית הספר הישראלי. המפגש עם "ואנקה", ששמו נראה וגם נשמע כל כך מגושם בעברית, היה משמח ומוזר – לקח לי כמה דקות להעז להאמין שזה אותו הוואנ'קה (הנ' במקור היא רכה – קצת כמו ה-ñ בספרדית), שאני מכירה מילדות.
המכתבים שלי לסבא וסבתא, שגרו סמוך למוסקווה, נשלחו, הגיעו ליעדם, נקראו ואף נשמרו בקפידה, והגיעו ביחד אתם ארצה. עכשיו הם נערמים על שולחני ומעלים אבק כבר כמה חודשים. רק עכשיו הבנתי מה כל הסיפור הזה מזכיר לי: את המכתב חסר הסיכוי ששלח ואנ'קה "לסבא בכפר". גיבור הסיפור הוא יתום בן תשע שחוטף מכות והשפלות מאדוניו. האדם היחיד שנותר לו בעולם, סבו, לעולם לא ישמע את זעקתו הנואשת – כי המכתב פשוט לא יגיע אליו.
כי בסוף, זה לא ממש משנה אם המכתב מגיע לנמען או לא, מה שמשנה הוא הפער בין המציאות שממנה הוא נשלח לזו שאליה צריך היה להגיע. מה שמשנה זה שגם הסבא והסבתא האוהבים ביותר, שישמעו את קולי, לא יוכלו "לקחת אותי מפה, לכפר" ולהחזיר את הגלגל לאחור.
עכשיו, אחרי שקראתי את המכתב הראשון, אנסה לקרוא כאן לאוזניכם את המכתבים הבאים מאותה התקופה ולשחזר את החוויות שהיו ברקע, אך לעתים נשמטו מהמכתבים עצמם, שבהם, כפי שנדמה לי עכשיו, ניסיתי בעיקר להיות חזקה.
1987. כיתה א', מוסקבה