כשאתם חושבים על כך ש"מחאת האוהלים נכשלה", או כשאתן אומרות לעצמכן, "פחחח לא יצא מזה כלום", בליווי ניע ראש מזלזל או משיכת כתף מיואשת – עצרו שניה וחשבו: איפה שמעתן שהמחאה מתה? מי סיפר לכם שהיא נכשלה?
ב-4 בספטמבר 2011, חודשיים פחות עשרה ימים לאחר שהתחילה, התקבלה הודעת הפטירה של מחאת האוהלים. רשמית, "המארגנים הבינו ששהאוהלים מיצו את עצמם וצריך לשנות כיוון", ויצאו אישה ואיש לדרכם, מי לכנסת ומי לשכחה. קונספירטיבית, הממשלה עשתה מגוון תעלולים אולטרה-מתוחכמים (ששיאם החזרת גלעד שליט משבי החמאס) וחיסלה אותה. מעשית, תקשורת המיינסטרים, שנסחפה למחאה בהתלהבות ממגוון סיבות (ומעל לכל, היה סיפור שאי אפשר להתעלם ממנו), ראתה את הפגיעות בהכנסה מפרסום בקיץ ההוא – כי המחאה גרמה נזק כלכלי רציני גם למו"לים – והחליטה שהגיע הזמן להפסיק את המשחק הזה. להפגנת המיליון כבר נדרשו המארגנים להביא זמר מסדר גודל רציני (להלן, אייל גולן), כדי שכלי התקשורת המרכזיים יסקרו אותה. אחריה, הסיקור פסק כמעט לחלוטין.
בית שמאי נוחרים מאז בבוז, בית הלל טוענים שהיא לא נכשלה לגמרי. בוויקיפדיה נכתב: "המחאה נחשבת כאירוע משמעותי מבחינת השיח הכלכלי-חברתי בישראל, והעלתה לסדר היום לתקופה ארוכה סוגיות של חלוקת ההון וחלוקת ההכנסות במשק, מדיניות המיסוי, ריכוזיות ומונופולים לעומת תחרות. מספר ועדות ממשלתיות וציבוריות קמו בעקבות המחאה או הושפעו ממנה, מספר ארגונים חברתיים חדשים קמו בעקבות המחאה…"
אבל התשובה האמיתית היא אחרת לגמרי: המחאה מעולם לא נגמרה. היא נמשכת כבר חמש שנים. ה-14 ביולי 2011 סימן את הנקודה שבה יצאו אנשים מבתיהם, וחלקם מעולם לא חזרו לשם. המחאה נמשכת מאז בעשרות דרכים וצורות שונות, על ידי אלפי אנשים שהקדישו לה את חייהם. לא, אין לה הנהגה שאפשר להציג. קשה יהיה להפיק מוסף סופשבוע עם 7 פרופילים (אם כי לא בלתי אפשרי, במקרה הצורך ניתן לפנות אלינו ונגיש עזרה). אבל היא גם לא צריכה הנהגה כזו.
בגלל שמדובר במהפכה חברתית אמיתית, השורשים והניצנים והפירות שלה פזורים בשטח, והם בוקעים בזה אחר זה, בו זמנית, במקומות שונים ומסיבות שונות. מתי אלה יתאחדו כדי שנוכל לראות תמונה מלאה? אין לדעת. זה גם לא משנה. תחשבו על ספר צביעה לילדים או למבוגרים, מהסוג החדש ומלא ומלא הפרטים, ודמיינו משפחה שלמה צובעת אותו, כל פעם מצד אחר, פרט ועוד פרט, עוד צבע לתמונה, עוד צורה שהושלמה. למי אכפת מתי נראה את התמונה השלמה? העיקר הדרך המשותפת.
תסתכלו על מאבק הגז. על מאבק הדיור הציבורי, והמאבקים נגד הפינויים בכפר שלם, בארגזים, בליפתא וכמובן בגבעת עמל. על מאבק יוצאי אתיופיה, שהניע מהלך אדיר נגד אלימות משטרית ונגד גזענות ואפליה. על ארגון "המשמר החברתי", שנאבק על שקיפות עבודת הכנסת. על המשך התארגנות העובדים ברחבי הארץ, המאבק נגד ההעסקה הקבלנית, ובעד העלאת שכר המינימום. על המאבק נגד הרס הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בדרום. על תנועת הפריפריות שיצאה לדרך בלי שום כוונה לעצור. על מאבקם של מבקשי המקלט להכרה ולזכויות. על כלי התקשורת החדשים שקמו, החל ב"צדק חברתי – חדר המצב" שנולד ברוטשילד, דרך עוד ועוד יוזמות (המקום גאה להיות ביניהן). על אספקת המידע הבלתי פוסקת מאז, ברשתות ומחוצה להן.
אינפוגרפיקה: יעל קציר
מה משותף לכל המאבקים האלה? שהם לא סקטוריאליים, גם אם הם עדיין נקראים כך בחלק מהמקרים, רק כי עוד לא ניתן להם שם מאחד. אף קבוצה לא נלחמת על התקציבים של עצמה, על נוחיותה הפרטית. בכל אחד מהם משתתפים האנשים שצעדו בקיץ ההוא, אין ולו קבוצה אחת שנלחמת לבדה. האינטרס הציבורי ניצח, ושאף אחד לא יספר לנו משהו אחר.
רק דבר אחד חסר עדיין, והוא השילוב של כל אלה עם האינטרס הציבורי הגדול ביותר של הישראלים – סיום הכיבוש ומתן זכויות לפלסטינים. בשטח זה קורה, יש חפיפה מסוימת בין פעילי המחאה החברתית לפעילי סוף הכיבוש, ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" מקבלים גיבוי ממרבית הארגונים, בזמן שהממסד מכריז עליהם מלחמת חורמה.
האינטרס הציבורי לא יכול להיות רק יהודי. בשביל לנצח, הוא צריך להיות גדול מכולנו. קשה עדיין להכניס את שני הסיפורים לאותה התמונה – אבל זה השלב הבא, והוא חייב להגיע.
לחצו לקריאה:
ומה הדמוקרטיה שלכם עשתה השנה?