מלחמות אנחנו מבינים. מלחמות זה לא מסובך. זה לא מורכב. יש אותם, יש אותנו. הם רוצים לטבוח בנו. אנחנו רק רוצים להיאחז באדמת הקודש ולקיים את הדמוקרטיה המשגשגת שלנו. זה פשוט. זה נוח. זה איום קיומי שיורד טוב עם קרואסון והפוך בארומה. תנו לנו כמה ערבים נגטיביים על חומות העיר ואנחנו כבר נבריח אותם עם דוידקה. תנו לנו תחושה של סוף העולם ערב ששת הימים או קץ הימים ביום כיפור.
עם זה אנחנו מסתדרים. אנחנו מאוחדים נגד האויב המשותף.
תנו לנו איזה איום איראני חי, בועט, נושם. איזה הסכם של כל אומות העולם האנטישמיות עם ציר הרשע, ואנחנו כבר נתנפח כמו דוברמן ונרעיש עולמות, נמתח את החבל עד הקצה. תחזיקו אותנו! הנה אנחנו באים! אנחנו והמטוסים והצוללות והעמימות. אנחנו הילד עם העמימות הכי גדולה בכיתה.
עם זה נסתדר. אנחנו מאוחדים מתמיד!
האומנם?
האם מדינה שלא מסוגלת לכלכל את חוליה וקשישיה יכולה להתמודד באמת עם איומים חיצוניים? האם מדינה שדור שלם שלה מחפש הזדמנויות טובות בברלין, טורונטו או השד יודע איפה, אכן מסוגלת להגן על עצמה?
האם מדינה שרוסקה לעשרות קהילות וקבוצות כוח תדע להתמודד עם כוח חיצוני? האם למיעוטים "הנאמנים", בדואים שאדמתם נחמסת, דרוזים שכפריהם מופלים לרעה כבר קרוב ל-70 שנים, יש תמריץ להמשיך ולהקריב את בניהם למען הרעיון הציוני הגדול?
האם מדינה שבה עובדי קרטלים ואוליגופולים מרוויחים בממוצע פי חמישה יותר ממחצית העובדים במשק יכולה לאחד שורות? האם ציבור שנחמס על ידי בעלי הון ותאגידים בחסות הממלכה, ימשיך לקיים את טקסי הפטריוטיזם גם אחרי שהתרושש? וכמה זמן הוא עוד ימשיך אחר כך?
האם מאות אלפים שלעולם לא יוכלו להגיע לדירה משלהם יישארו כאן כדי להגן על הבית? איזה בית? האם במדינה שבה השלטון הוא המרוויח הגדול ביותר מעליית מחירי הדיור שמרוששת את הציבור, ייוותר ציבור מאחורי השלטון?
האם ציבור שקציניו יכולים לפרוש עם פנסיה של מיליונים ולדלג לתפקידים בכירים במגזר העסקי ימשיך לשלוח את בניו להסתער אחרי הקצינים האלה? האם שוטרים, כבאים, אחים ואחיות, מורים לא מאוגדים, עובדים סוציאליים ועוד עשרות סקטורים שאינם מסוגלים לגמור את החודש, מתעניינים בכלל במה יהיה סופה של המדינה הזאת?
בעשורים האחרונים השלטון בישראל עסוק בפירוק הציבור הישראלי למולקולות, ובה בעת אוכל וסובא עם מקורביו ואנשי שלומו. האג'נדה השלטונית היתה ונותרה חיזוק הצבא וריסוק החברה האזרחית, מעמד הביניים והשכבות החלשות. ואפילו אם הכוונות מאחורי כל זה טובות, אפילו אם הפרנואידיות של ראש הממשלה אכן אותנטית, השורה תחתונה נותרת בעינה:
הכלב שנובח על האיראנים, האמריקאים, האירופאים וכל מי שמואיל בטובו ועובר פה, חושב עדיין שהוא דוברמן, למרות שהוא אפילו בקושי פינצ'ר. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לפינצ'ר הוא שמישהו יעזוב את הרצועה שלו והפינצ'ר יצטרך להתמודד עם כל הענקים שעליהם הוא נובח בכזו התמדה.
וכל זה היה עלול להיות מצחיק, אלמלא אנחנו היינו הבשר והעצמות שממנו מורכב הפינצ'ר הזה.