מדינת ישראל מבססת לפחות 40 שנה את האתוס שלה על העיקרון הזה. חוב ישן לא משלמים, חוב חדש מחכים שיתיישן. כמעט כל הישגיה, הצבאים והמדיניים, שהוכרזו תחילה כקלפי מיקוח שיאפשרו להשיג את יעדי המדינה בעתיד, הפכו בסופו של דבר מאמצעי למטרה עצמה, לנכס שהוויתור עליו – ייחשב להפסד. כיבוש השטחים, שנועד אסטרטגית להרחיק את האויב מטווח ירי, עלה למדינה במשך עשורים בחיי אדם, בסכומי כסף אדירים ובהפרה מתמשכת של חוקים בינלאומיים. מבחינה מדינית הוא הוצג בזמנו כמה שנועד לשמש קלף מיקוח במו"מ על הסדר קבע, אבל עכשיו ויתור עליו כמוהו כוויתור על חלקי מולדת פנים טריטוריאלים. יצחק רבין נרצח מסיבה זו.
אותה דינמיקה פועלת גם בעניין האסירים הפלסטינים. מעצר סיטונאי של פלסטינים, לעתים מעצרים מנהליים ומעצרי מנע, שהפך אותם לנכס אסטרטגי, נועד להיות קלף מיקוח גם במו"מ מדיני וגם במו"מ על שחרור שבויים. יחטפו לנו חייל? יש לנו 1,000 אסירים לשחרר. אבל מרגע שנהפך קלף המיקוח לנכס דלא-ניידי, בכל פעם שהממשלה מימשה את הקלף הזה, היא נהפכה לבוגדת ומחזקת את האויב. חוב ישן לא מחזירים, חוב חדש מחכים שיתיישן.
לדינמיקה הזאת, של צבירת נכסים אסטרטגיים יש הגיון, כל עוד מתקיימים שני החלקים במשוואה. כל עוד שבנכס שנצבר לטובת שיפור עמדות, אכן נעשה שימוש בשעת הצורך. אחרת העמדות לא משתפרות והנכס נהפך לנטל. הפליא לעשות זאת מנחם בגין, שידע להשתמש בקלף השטחים כדי להגיע להישג הגדול ביותר של ישראל בתולדותיה – מצב של אי מלחמה (ובאופן רשמי: שלום) עם האויבת הגדולה והחזקה ביותר שלה. מקטין לעשות בנימין נתניהו, שכמאמר השיכורים בטברנה היוונית בסרט "כבלים", לא תצליח לפתוח את היד שלו אפילו עם פלאייר. נתניהו חסיד ומיסיונר של ראיית החוב כנכס ממשי מיישם את התפישה שעל נכס ממשי לא מוותרים, כי מה שיש על העץ בטוח פחות טוב. עובדה – זה כבר בכיס וההוא עוד על העץ.
הסנקציות שהטילה ארצות הברית על איראן היו נכס שכזה. ארצות הברית הסיגה את איראן לאחור מבחינה כלכלית ואילצה אותה לעשות מהלך, שתכליתו לשוב בחזרה לנקודת האפס. איראן, למי ששכח, חתמה על הסכם כדי להוריד מעליה נטל שנפל עליה בבת אחת ובאופן מלאכותי. היא לא הרוויחה כאן דבר, היא רק חזרה לאותה הנקודה, כשהפעם היא מחויבת למהלכים שיקשו עליה להתעצם גרעינית (למעשה גם זה לא מדויק. היא נהנתה מהקלות מסוימות בסנקציות בתמורה לצעדים מסוימים, לא ויתרה על השאיפות הגרעיניות ולא נהנתה מהסרת הסנקציות באופן מלא). לכל השחקניות המשתתפות היה ברור שהסנקציות הן צעד זמני, שנועד לייצר תנועה לכיוון הכרעת הסכסוך – בין אם בהסכם קבע ובין אם בעימות צבאי. כשבשלו התנאים התיישבה ארצות הברית לדבר עם איראן, לראשונה מזה יותר מ-30 שנה, כדי להפריח בלון ניסוי, שממנו עלה הסכם ביניים לחצי שנה, שכל תכליתו היא לבדוק את רצינות הצדדים. האם יש בו סכנה? כן. האם העולם המערבי יכול לצאת כששכרו בהפסדו? כן . אבל האם יש כאן בדיקה שבסופה אפשר יהיה לדעת אם איראן מוכנה להגיע להסכם או שהיא רק מנסה להוליך שולל? כן. והאם קיימת אפשרות לעשות מהלך כלשהו בלי שיהיה בו סיכון? לא.
בישראל, שאוהבת שחוב ישן לא משלמים וחוב חדש מחכים שיתיישן (בתנאי שהיא החייבת כמובן), התרגלו מהר מאוד למצב הנוח של הסנקציות. הקושי הכלכלי של אזרחי איראן הוא גם עונש, גם תחביב סדיסטי מספק וגם מניה בטוחה שלעולם לא תסבול תנודות. מהר מאוד סיפר לעצמו, ולנו, נתניהו, שהמצב הזמני הזה הוא מצב קבוע ושמכאן והלאה איראן היא מדינה שהשלימה עם חייה כבעלת שאיפות גרעיניות מצד אחד וחיה תחת עונש מתמשך של סנקציות מצד שני. זאת תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאי אפשר לחיות לנצח במצב כזה, שהסנקציות יפעלו, לכאן או לכאן ושמתישהו העסק יתקדם לאנשהו.
במשך כל תקופת הסנקציות על איראן, ישראל התנהלה בהכחשה מוחלטת של המציאות, לפחות כלפי חוץ. אף אחד מראשי המדינה לא דיבר אל האזרחים על היום שאחרי הסרת הסנקציות. אף אחד לא הציג תוכנית תגובה להסכם, כשיתגבש, ואף אחד, כך נראה, לא חשב איך להגיב למו"מ על הסרת הסנקציות, כשאסטרטגיית ה"עוד תתפוצץ מזוודה גרעינית בניו יורק" ו"נגן על עצמנו בעצמנו ואנחנו מתכוונים לזה" – תתקבל בעולם כנפיחה. כולם סמכו על זה שהיום שבו הדברים ישתנו לא יגיע ואם הוא יגיע תמיד אפשר יהיה לסמוך על הרפלקס המותנה שנתניהו הביא לדרגת אמן והבנטים אימצו בהתלהבות – ניכנס לפאניקה וננסה לגרור לשם את העולם כולו.
ההסכם מעורר אי-שקט אצל כל הצדדים כי ככה זה בכל הסכם. גם בגין לא ידע אם סאדאת לא עובד עליו, גם רבין לא ידע אם השלום עם ירדן מבורך או מקרין חולשה כלפי מדינות שכנות אחרות, גם מצרים וירדן לא ידעו אם ישראל לא מנסה להפיל אותן בפח. מה שכן קרה כאן בוודאות, זה שהיתה תנועה. ותנועה, מתברר, זה הדבר שהכי מפחיד את מדינת ישראל. ההיסטריה הישראלית נובעת מהתחושה שניטלה ממנה השליטה על גורלה. זאת בזמן שמעולם גורלה של ישראל לא היה נתון בידה. בסופו של דבר, אותם אלה שחתמו על "ההסכם הרע שהופך את העולם למקום מסוכן יותר", כמאמר נתניהו, הם אלה שמחזיקים את ישראל מבחינה כלכלית ובטחונית כבר 65 שנה. ברק אובמה היה מספיק חכם כדי שאפשר יהיה לסמוך עליו כשהוא מטיל סנקציות על איראן, אבל פתאום אין לו מושג מה הוא עושה, כשהוא מסיר אותן. כי סנקציות הן רכישת חוב ובחובות צריך לדעת איך לטפל. מנהיג חכם צובר חוב חדש. מנהיג טיפש לא משאיר אותם להתיישן.