"ברגע שהיא הסכימה שתיגע בה, זהו, אל תעצור. גם אם היא בוכה או מתחננת, היא כבר הסכימה, לך על זה בכל הכח". את הדברים האלה אמר לי ישראלי ארוך שיער על החוף בקרנטקה שבדרום הודו לפני די הרבה שנים. אני הייתי צעיר וטיפש מכדי לעשות משהו, אבל כן הבנתי מספיק כדי לארוז את הדברים שלי וללכת משם. כמה שנים קודם לכן, כשהייתי צעיר יותר וטיפש יותר, שרתתי בבסיס צבאי שנודע בכינוי הבלתי מזיק "ספינת האהבה". חיילת אחת, למשל, נאנסה על ידי המפקד הישיר שלה. נאנסה. בחודשים שלאחר מכן היא נאלצה לראות את האנס שלה בכל יום. היום, בדיעבד, אני מבין שהיא הייתה בטראומה עצומה, אבל אז הייתי צעיר וטיפש, ולמרות שזה נראה לי "לא בסדר", לא הבנתי את עצמת האירוע הזה. היא נכבתה, הוא עוכב בדרגה לכמה שנים, ועדיין משרת בצה"ל.
חיילת אחרת הותקפה על ידי קצין פלסטיני. הוא הכניס אותה לחדר, פתח לה את החולצה, וניסה להשכיב אותה על השולחן. היא הצליחה להימלט משם, רועדת, והוא הורחק מהבסיס לחודש, שהפך לשבוע. בבסיס אחר דרש הקצין משתי הפקידות התורניות של אותו הלילה לישון בחמ"ל. כשנרדמו, הוא נשכב ביניהן, והחל לשלוח ידיים מתחת לחולצות. אדם אחר סיפר לי בהתרגשות על איך גרם לנשים שפגש לעשות איתו דברים שלא רצו ב"טכניקות" שונות, שכללו הפחדה, כפייה, ותרמית. "גם אם היא אומרת שהיא לא רוצה, בסוף היא תגיד לך תודה", אמר לי.
אחרי שעלו האשמות על תקיפה מינית נגד עזר וייצמן, סיפר אבא של חבר, קצין בדימוס, מה היה עושה לחיילות שלו כשהיה בתפקיד בכיר. "וגם לאמא שלך, אתה יודע", אמר לחברי המבועת, "אבל איתה בסוף התחתנתי".
אנחנו מוקפים באנסים. חלק מהם מתגאים בזה, אחרים אולי מתביישים, ויש מהם שבכלל לא מכירים בכך שהם כאלה. הם יכולים להיות קולגות, קרובי משפחה, שכנים, ומכרים. וכפי שאנחנו מוקפים בתוקפים, כך אנחנו גם מוקפים בקורבנות. הן כאן, לידינו, כל אחת נושאת את הטראומה שלה על גבה כמו משא כבד אותו היא לא יכולה להוריד.
אנחנו יודעים שהפשע הזה רוחש תמיד סביבנו. הוא שם, נישא בשתיקה שרק לעתים רחוקות מופרת בזעקה אמיצה של הקורבנות. כאלה הן "המתלוננות", כפי שנוהגים לכנותן בכלי התקשורת. נשים שמוצאות את הכח ואת האומץ לעמוד ולחשוף את הטראומה שלהן לעיני כל. לעבור את התהליך הקשה, ולרוב המשפיל והחטטני, שמוסיף לסבל שעברו גם את השאלות, את הרמיזות, ואת ההאשמות.
ובשל המחיר הכבד שמשלמות הקורבנות שמעזות להתלונן, על כל זעקה כזו יש אלפי לחישות. כשהנטל כבד מנשוא, לעתים מספרות המותקפות למעגל הקרוב אליהן את מה שקרה, מבקשות לחלוק מעט את המשא. גם לזה נדרש אומץ אדיר.
ואז אנחנו יודעים, ויודעים מי התוקף, ורואים איך למשמע שמו היא מתכווצת. ורואים איך הוא מתקדם ומקבל הדר וכבוד, ואיך גם עלינו נגזר לשתוק – כדי לא לחשוף את הפצע המדמם, כדי לא לפגוע עוד במי שכבר נפגעו כל כך, כדי לכבד את רצונן.
ועכשיו אנחנו עומדים מול העתיד. כשיפגע התוקף בעוד אחת, והוא הרי יפגע, מה נגיד? לא ידענו? ידענו. אז למה לא דיברתם? ישאלו אותנו. כי לא יכולנו, נענה. כי זה לא הסוד שלנו, והתבקשנו לא לספר. כי לא יכולנו. והכאב וחוסר האונים שנולדו במעשה התקיפה ההוא, גדלים ומתרחבים, כמו גלים בשלולית עכורה.
ההחלטה האם לעמוד מול התוקף היא של הקורבן בלבד. ככה זה צריך להיות. להחזיר לה את היכולת לבחור, את השליטה. את מחיר החשיפה היא זו שתשלם, והוא גבוה. מצד שני, אי אפשר להמשיך כאילו דבר לא קרה. כאילו איננו יודעים. כאילו הכל בסדר. זה לא בסדר, וזה לא יהיה בסדר.
הדילמה שלנו, שיודעים אך כבולים בסוד שאינו שלנו, היא מורכבת. אין לי תשובה לגבי מה אפשר או צריך לעשות. האם להמשיך לחכות? ולחכות למה? שיתקוף שוב? שהקורבן תחליט לעמוד מולו? האם לעזוב קבוצה יקרה ללבי שהוא חבר בה? זו ענישה עצמית, שייתכן שהיא נדרשת כדי לא לתת גושפנקא לתוקף. אני באמת לא יודע.
שנים של אקטיביזם, של דרישה מאחרים ומעצמי, לפעולה מוסרית, מכבידות עלי. המצפון שלי מונע ממני להביט בעצמי במראה. הדרישה שלי מעצמי ומאחרים – לא לעצום עיניים מול הכיבוש, מול עינויים, מול התעמרות בחלשים – מביטה בי בעצב. מחכה. אני יודע שעצם אפשרות הבחירה בשתיקה היא פריווילגיה.
אי אפשר להתעמת עם התוקף, פן יבולע לקורבן. אי אפשר לחשוף את הפוגע, כי הנפגעת עלולה להיחשף גם היא. אי אפשר לשתוק, כי זה שורף בנשמה. אי אפשר להמשיך לעבוד איתו, עם התוקף, כי הוא האויב עכשיו. אי אפשר לא לדעת, אי אפשר לדבר, אי אפשר.
המצב משתק, מדכא. אין חוברת הוראות למצב הזה, או משהו או מישהו שיסביר איך להתמודד איתו, מה צריך לעשות. אולי זה נשמע בכייני, כי אחרי הכל לא בי נגע האדם הזה. לא עלי כפה את עצמו. לא לתוכי הוא חדר, בכח. לא אני זה שמקופל על השטיח בבכי בכל פעם שנשמע השם שלו. לא אני זה שמפחד כל יום וכל שעה שהוא יחליט לחזור, כי יש לו את הכח להמשיך ולפגוע. לא אני, ובכל זאת, הזעם שורף, מכלה, בחוסר אונים.
מה לעזאזל אפשר לעשות עם זה?
arindambanerjee / Shutterstock.com