איור: אילה טל
כבר 15 שנה? "כן, כן" ענה חיימ'קה, "כבר 15". ואו, אני מנסה לעכל, ככה עף לו הזמן מאז שיצאנו מלבנון, כאילו רק אתמול עוד השכבנו מארב בפאחז-פלוס, ממש מתחת למוצב כרכום. אם להשתמש בקלישאה חבוטה, אמנם יצאנו מדרום לבנון לפני שנות דור, אבל לבנון לא יצאה מאתנו – אלה ששירתו בה לאורך השנים. אני הייתי שם. נעים מאוד להכיר, אלכס.
בנובמבר 1995 התגייסתי לגבעתי. רציתי ללכת לקרבי, ידעתי שאלך לקרבי, אבל צבע הכומתה פחות עניין אותי. את הצטרפותי ליחידת הסגולה אני וחבריי חייבים לגיל ליברמן, שרצה רק כומתה סגולה על הראש והצליח לגרור את כולנו לחוויה הזאת.
המקום היפהפה והמקולל הזה. לבנון. צילום: אלכס כץ
התגייסנו אחרי חתימת הסכמי אוסלו ולתוך האופוריה של מזרח תיכון חדש. אמנם ישראל סבלה מפיגועים, אבל יהודה, שומרון ורצועת עזה היו גזרות רגועות יחסית. המוקד הלוהט היה דרום לבנון, ולילדים בני 18 מלאי און ועזוז היתה זו התגשמות החלום הרטוב – זה וגם יעל בר-זוהר. חלמנו לעלות ללבנון, לצאת למארבים ולהרוג מחבלים. אה, ועל הדרך, אם אפשר – "להגן על ישובי הצפון", אותה סיסמה שהופיעה בכל חדר תדריכים במוצבי צה"ל בגזרה.
צה"ל יצא מלבנון במאי 2000. כף רגלי עזבה את המקום היפהפה והמקולל הזה שנתיים לפני כן, במארס 1998. היה זה בסיומו של קו חורף בגזרת זרעית-כרכום, שהתחיל דרדלה עם מארבים משעממים ונטולי אקשן והלך והתחמם. במקביל, הלחץ הציבורי מחלחל גם לתוך המוצבים, ואנחנו מתווכחים מה בכלל התכלית שלנו פה. את ארבעה החודשים וחצי סיים הגדוד שלי, "רותם", עם כמה הרוגים ופצועים, מותש מהפעילות הבלתי נגמרת, עם חיילים שהציבו הרבה סימני שאלה. התעמתנו – כל אחד עם עצמו, אבל גם בשיחות בינינו – עם הסיסמה "להגן על יישובי הצפון" שהלכה והתגמדה. רק קיווינו שנצליח לחזור בשלום, בלי לעלות על קלימגור או לחטוף פצצת מרגמה לעמדה.
תקווה שאוכל ביום מן הימים להגיע לשם עם דרכון. כץ וחבר
לבנון בשבילי היא חידה. לראשונה הגעתי אליה במארס 1997 לעיירה בינת-ג'בל במרכז הרצועה, שאבי "ביקר" בה 19 שנה לפני כן במבצע ליטני. בחור בן 19 וחצי, "בוגר" רצועת עזה ומבצע מנהרות הכותל (1996), המבצע ראשון בקריירה שלי מתוך מגוון מבצעים שאני אוגר עם השנים כחייל מילואים.
"ברלב, תראה איזה יפה פה", צעקתי ליובל כשהמתנו לשיירה הממוגנת שתכניס אותנו לרצועת הביטחון דרך כל אותם כפרים לבנונים ידידותיים יותר או פחות. לבנון הייתה שווייץ של המזרח התיכון: נוף מטמטם, הרים תמירים, צמחייה ירוקה, בתים עם גגות אדומים ובוסתנים פורחים לצדם. וכן, ים של מחבלים בכל מקום שרק אפשר, מחכים לטעות הכי קטנה שנעשה.
ארבעת חודשי קו בינת ג'בל הסתיימו עם הרוג (קובי אלגמיס ז"ל), כמה פצועים ותחושות לא להיט. נסענו לאימון ברמת הגולן לקראת עוד קו לבנון – הפעם כאמור בגזרת זרעית-כרכום. אם בעזה ירו עלינו כמה פעמים, הפעם נתקלתי לראשונה בדברים המשונים האלה שמתעופפים באוויר וכאשר הם פוגשים את האדמה, עדיף להיות כמה שיותר רחוק.
השיא היה ביום שבו רדפנו אחרי מחבלים שביצעו פיגוע, ובמשך שבע שעות – באור יום – חטפנו יותר מ-100 פצצות מרגמות. הפחד המטורף הפך ככל שהתקדם היום לאדישות מכמירת לב, לתשישות פיזית ובעיקר נפשית.
רק שנים לאחר מכן הבנתי שהאירוע הספציפי הזה נחרט אצלי כל כך עמוק. אשר בשלהי מלחמת לבנון השנייה, כשסיקרתי את האירועים בצפון, פתאום "האסימון נפל". רקטה נפלה כמה עשרות מטרים ממני, קפאתי במקום, כפות הידיים רעדו, הדופק זינק והזיעה ניגרה מן המצח – ואז פלשבקים מאותו יום במארב ברצועת הביטחון. מאז 2006, אין פעם שאני לא נזכר באותן מרגמות בלבנון, כשאני נמצא באזור שסופג טילים – רצועת עזה, עוטף עזה או תל אביב.
גם היום לבנון בשבילי היא חידה. כץ במארב
אבל לא רק המרגמות חרצו בי מזכרות. עד היום, כשאני מסתובב בלילה ורוח קרירה וקלילה מלטפת את שיערי, באופן אינסטינקטיבי אני מרים את מבטי לשמים כדי לראות מה עם העננים. למה? כי זו בדיוק אותה תחושה שהיתה לי בחורף של 1997-1998, כשיצאנו למארבים.
לבנון בשבילי זה רקטות, ורוח קלילה, ונופים נהדרים, ומחבלים, וחברים שנהרגו, ורוח נעורים, והתבגרות, ונוסטלגיה. ותקווה, תקווה שאוכל ביום מן הימים להגיע לשם עם דרכון, לבקר בבינת-ג'בל ולבדוק מה עלה בגורלו של אבו-עבדאללה. להגיע לוואדי התנור, לסייר ברחובות צור וצידון וכמובן לחגוג במסעדות והמועדונים של ביירות.
לצערי, הסיכוי גדול בהרבה שאגיע לביקור נוסף אצל השכנה שלנו מצפון על מדי ב', עם נשק ביד ומחשבה שמרצדת אצלי כבר כמעט 20 שנה: "דאם, איך כל כך יפה פה?"
אלכסנדר כץ שירת בפלוגת רובאית "רותם", ומשרת כ-16 שנה בחטיבת המילואים "הנגב". היום עורך אתר התקשורת אייס
עוד בפרויקט "אין יותר גיבורים":
- מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה / חיים הר-זהב
- הרשוש לא חזר / יואב קרן
- כשיצאנו מהימ"ח נפרדתי מחיי / איתי לנדסברג-נבו
- "אל תירדם, גבר", צעק החובש / מתן ברק
- בלילה ירינו, בבוקר טיפחנו את העציץ / נתאי פרץ
- הבן היפה שנולד ללבוש שמלת בטון / אורין מוריס
- חזרה לראשי
[mc4wp_form id="1006521"]