צילום: מאיה הפנר, 2014
כשבמיטה "שלך" שוכב מישהו שכבר לא יצא הביתה, אתה מועבר מחדר לחדר לפי צרכי המחלקה (הנפלאה. לנצח אנצור אותם בליבי). וכך, באשפוז של 12 יום יצא לנו לעבור עם אבא שלי לא מעט חדרים. הימים ימי קצת אחרי צוק איתן ואל החדר הלפני אחרון הועברנו, בין השאר, כי אף אחד אחר לא הסכים.
חדר לא קטן, שלוש מיטות, כמעט בסוף המסדרון, עם מאושפז אחד ואשתו שאין לה לאן ללכת. הם הובאו איכשהו מעזה, הוא חולה ריאות קשה, אף אחד אחר במחלקה לא הסכים לחלוק איתם חדר, אנשים, יהודים טובים, העדיפו לשכב במסדרון. שאלו אותנו אם אנחנו מסכימים לחלוק איתם חדר, עד כדי כך, ביקשו מאתנו רשות, והשבנו בהקלה גדולה שכן, בטח. חדר מרווח, שני חולים במקום של שלוש מיטות, בכלל לא הבנו מה השאלה אז הל – יס, ותביאו עוד מורפיום, גם בשבילי אם אפשר.
וכך מצאנו את עצמנו מכונסים עם הגבר השתקן (בחיי שידעתי את שמותיהם אבל הקלונקס מחק לי את הרוב מהימים ההם) ואשתו הנוירוטית, ההוכחה האולטימטיבית שמוצא האדם מפולין, ושרוחה של סבתא שלי, כך נראה, מתרוצצת עכשיו בעזה, שהקפידה בין כריעה לתפילה בבגד תפילה דמוי מגבת מהסבנטיז (ושלא צילמתי מחמת הכבוד ועד היום אני מצטערת על כך כי זה היה מהמם ביופיו), לתחקר אותי באנגלית המשובשת שלה ובעיקר בתנועות ידיים ורגליים – מי אנחנו, מה יש לאבא שלי? מה הולך עם אמא שלי, למה אין לי עוד אחים ואלוהים שישמור איך זה שאין לי בעל?! תוך שהיא מבטיחה שוב ושוב שהיא מתפללת גם בשבילנו ותכף ומיד אבא שלי יבריא.
כל הזמן איתך – מאיה הפנר כותבת לאבא שלה
מבצע בין כדורים – את אבא אי אפשר להוריד למקלט
ביום השלישי, אחרי שכבר ייצרנו הרגלי שכנות נסבלים פחות או יותר (אני ארשה לה להדליק את המזגן על טמפרטורת אלסקה והיא תכבה אותו כל שעה לחצי שעה) היא קראה לי לצאת רגע החוצה ובהבעה רצינית ביותר ובאותה אנגלית משובשת ביקשה שאתן לה כסף כדי לבנות את ביתם שנחרב בהפצצות על עזה. ככה, פשוט, ברור. כסף, ממני, שאלך לבנק שלי ואביא, די הרבה, הם צריכים, אין להם בית וזה המטוסים שלי שהרסו לה אותו אז היא מבקשת ומצפה שאתן.
הסברתי לה שאין לי כזה כסף והיא הביטה בי במבט מאוכזב מאוד וציינה שוב שהיא מתפללת כל הימים האלו בשביל אבא שלי, שיחלים, ושזה המטוסים שלי ושכסף. אמרתי לה שאבדוק מה אני יכולה לעשות והתקשרתי לקוזינה האהובה שלי שעובדת באחד מאותם ארגונים לזכויות אדם ושאלתי מה עושים. למפגש הבא שלנו כבר הגעתי מצויידת בטלפונים וכתובות, חיכיתי שהיא תגמור את התפילה ומסרתי לה את המספרים מלווים בהסברים מה ואיך לעשות. היא הביטה בי שוב באכזבה ולא הסכימה לקחת אותם. ארגונים זה קשקוש היא אמרה ו"ווי בליב אין פרסון טו פרסון".
זהו, אחר כך היא כנראה הפסיקה להתפלל בשביל אבא שלי כי הוא באמת מת אחרי יומיים ואני, שהייתי עסוקה בענייניי חרדות ומורפיום, וקצת פחות חשבתי על עזה, על בתים הרוסים ועל המטוסים "שלי", לא הספקתי להגיד לה שבגד התפילה שלה נהדר ושהיא נורא מזכירה לי את סבתא שלי השרדנית הלא סימפטית, ושבדרכי הלא עשירה גם אני מאמינה בפרסון טו פרסון, כשאפשר, ושכוס-אמ-אמק על העולם.