כן, אולפני סוני ירדו על הברכיים, הרימו ידיים, נופפו בסמרטוט לבן, והסכימו לכל התנאים של קבוצת האקרים שדרשה להוריד מהמסכים את "ראיון סוף", קומדיה בכיכוב סת' רוגן וג'יימס פרנקו, שעושה צחוק מהשליט הצפון-קוריאני קים ג'ונג און.
כן, זה לא נעים, ולא יפה. בטח לא כשההאקרים הפיצו סרטים שעדיין לא שוחררו, ובטח לא כשגילו לעולם תכתובות מייל פרטיות, ובטח לא כשאיימו בטרור ובהפצצת כל בית קולנוע שיקרין את הסרט המדובר.
כן, העובדה שאולפני סוני האמריקאיים נכנעו היא תקדים מסוכן שיאפשר לכל מדינה, ארגון או קבוצה שיש לה חבורת האקרים טובה לאיים על כל אולפן ולהביא לגניזתו של כל סרט שלטעמם פוגע בהם.
אבל. אולי כדאי להסתכל על הארוע הזה גם אחרת. לא להצדיק את המעשה, אלא להעניק נקודת מבט רחבה יותר, שתגלה אולי שאין כאן משחק של טובים נגד רעים, כפי שבוודאי הוליווד תציג זאת, וכפי שאנחנו נוטים להאמין אוטומטית, נקודת מבט שתבהיר שגם הוליווד היא עיר שמתחוללים בה חטאים כלפי האנושות.
כי לטעמי אולפני הקולנוע הגדולים בכלל, והוליווד בפרט, הם שרץ, שאנו, צופי הקולנוע ברחבי העולם, מאפשרים את קיומו. אני מרשה לעצמי להשתמש במלה החריפה הזאת, שמוגדרת בתורה כאחת מאבות הטומאה, בגלל סיבה מרכזית אחת – האצטלה הליברלית שמאלית שהוליווד חוסה תחתה, בשעה שמעשיה, בפועל, אינם שונים ממעשי רודנות.
כך למשל במסגרת מתקפת הסייבר נחשפה חלופת מיילים בין בכירי סוני שם התגלו התכתבויות מעליבות נגד שחקנים, אנג'לינה ג'ולי וליאונרדו די קפריו, בין השאר; ואף אמירות גזעניות כלפי נשיא ארצות הברית השחור, דברים אלה הבהירו כי כל האמירות הליברליות המתחסדות, המסרים של שוויון, שלום, אחווה, ותרומות לחולים אפריקה ולנזקקים אחרים בעולם, הם רק כלי לשימור התדמית, שמסתיר מתחתיו מפלצת חשוכה ותאוות בצע.
שנית, ישנה הדרך שבה הקונגלומרט משתמש כבר 50 שנים באמצעים מגוונים כדי לגרום לנו ולילדנו להתמכר למוצרים הוליוודיים – בשיטות שאינן שונות ת מהשיטות שבהן חברות טבק גרמו לאנשים להתמכר לסיגריות: כדוגמה אפשר להזכיר את מיליארדי הדולרים שנכנסים לכיסי האולפנים בעזרת שיווק והפצה של מוצרים-נלווים לסרטים כמו "מלחמת הכוכבים" או "לשבור את הקרח". הכל תוך מתקפת שיווק ויחסי ציבור שהשורה התחתונה שלה היא שאם לילד שלך אין בחדרו את המוצרים הללו, הוא (וגם אתה) לא נחשבים. הכנסות המיליארדים מהמוצרים הללו, וכניעת הצרכנים למוצרי הגומי, הפלסטיק והפרווה שנשכחים כעבור זמן קצר לטובת מוצרים חדשים מאותו סוג ירוד, היא לא שונה מכניעת סוני בפני האקרים, ואולי גרועה יותר, לא רק בגלל משך הזמן של איום הטרור הצרכני הזה – שנמשך נצח – אלא גם בגלל שהוא מוסווה תמיד כתענוג גדול שאין לוותר עליו ולפעמים אפילו כ"אמנות".
ושלישית ישנה הדרך שבה הקולנוע ההוליוודי חינך במשך עשרות שנים, בצורה מעוותת, את מוחנו לראות ולהתייחס אל קבוצות של מיעוטים: או לחלופין, הדרך שבה הוליווד הצליחה להשריש בנו, באמצעות המוצאים הקולנועיים והאחרים שלה, שכל דבר שאינו אמריקאי לבן – הוא רע. מספיק לחשוב על הדרך שבה הוצג המיעוט האינדיאני בעבר, כיצד עיוותו את ההיסטוריה כדי להראות את צדקת הגבר הלבן מול האנשים שאת ארצם הוא גזל. או ישנה הדרך שבה הוצגו מיעוטים אסיאתיים: כקבוצה נחשלת שהרואין זורם בעורקיה; שהנשים בה כנועות (וכך ראוי שישארו), והגברים בה צמאים לדם. או, כמובן, הדרך שבה השחורים, או המוסלמים, הוצגו, ועדיין מוצגים, שנה אחר שנה, סרט אחר סרט – כיצורים אלימים, נטולי ערכים, שאלימות, סמים, זנות, וסולם ערכים מעוות מדריך אותם.
אז כן. זה לא יפה מה שההאקרים עשו לסוני, ואיומים בטרור הם לא דבר שיש להקל בו ראש. אבל טרור תרבותי וצרכני הוא לא פחות גרוע, טרור היסטורי הוא לא פחות נורא, עשיית צחוק מלאומים שלמים, מנשים ומהומואים, זה לא פחות נורא, ועל הדברים הללו, הוליווד אף פעם לא שילמה את המחיר.
גואל פינטו הוא עיתונאי. היה כתב קולנוע של עיתון "הארץ"