יום שני 7 ביולי היה היום בו השתנו חיינו. כבר בשבועיים שלפני, עם חטיפת הנערים בגדה והמבצע של ישראל נגד חמאס שם, התחילה ההתחממות. ביום ראשון בבוקר נפל טיל בקיבוץ ופצע חייל בדיוק בשעה שלוקחים את הילדים לגן. אחר הצהריים כבר היה המקום ריק מילדים ואורי ואיתן נסעו עם אמא לסבא וסבתא בעמק חפר. בערב כבר הודיעו בקיבוץ על סגירה מסודרת של בתי ילדים ומעבר מסודר בתרגולת הקבועה למשמר העמק. אנחנו אמרנו שניקח קצת את הזמן, שיבלו עם סבתא ובטח זה ייגמר תוך כמה ימים… מהר מאוד גם המשפחה שלנו עברה לנירים ב' במשמר העמק.
ועדיין כולנו חשבנו שמדובר בעוד מהדורה של "עמוד ענן" – ייקח מקסימום עשרה ימים-שבועיים ונחזור הביתה לתוכניות של הקיץ. כבר אז אמרנו שנעשה הכל כדי שסבב כזה לא יחזור, והתחלנו בהתארגנות אזורית של אנשים שמאמינים שבלי הסדר ובלי שיפור דרסטי במצב בעזה לא יהיה לנו שקט.
אבל שום דבר ואף אחד לא הכין אותנו לחודשיים הבאים: חודשיים של להיות פליטים בארצנו. חודשיים שבהם גילינו כמה אנשים טובים יש בארץ הזאת, וכמה הממשלה שלהם רעה. תקופה שבה איבדו כאן האנשים כל אמון במדינה ובצבא. חודשיים שבסופם ההרגשה כאן היא עצב גדול, וכעס, המון כעס. כעס על המדינה, שמשיקולים לא ענייניים לא פינתה את הישובים. כעס על הצבא, שעשה בשדות שלנו ובפרנסה שלנו כרצונו. כעס על ראש הממשלה ושר הביטחון שלרגע אחד לא ספרו אותנו, ואפילו לא התקשרו לנחם כאן את האלמנות, כאילו זאת מדינה אחרת. כעס על זה שהפכנו לכלי משחק בידי פוליטיקאים ואנשי צבא ציניים ואופורטוניסטים.
חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול יודע שבלי הסדר מדיני הפסקת האש תתפוצץ לו, ולכולנו, בפנים
קומביין תבואות מחורר בקיבוץ נירים. צילומים: ארנון אבני
אני יכול להתחיל לספר כאן עשרות סיפורים. מהפצמ"ר שהרג את שחר מלמד וזאביק עציון כי לא רצו להודיע על כניסה למרחבים מוגנים – כדי שביבי לא יצטרך להודיע בקבינט שיש הפסקת אש. או את גדוד 980 שחתך לי את גדרות המטע כי הם רצו לחנות שם בלילה. המדינה שמסרבת לשלם על סגירת הגנים (כי הם ממוגנים) למרות שבמהלך המלחמה היו מלאים בעשרות חיילים. ההגדרה המופרכת מיסודה "שגרת חירום ב-15 שניות" (מי מבין מה אמורים לעשות במצב כזה?) שדוברי פיקוד העורף מודיעים בטלוויזיה לא להתקרב לכביש 232 כי זו סכנת מוות, אבל מצד שני לא מוכנים להורות על פינוי. ויש עוד, ועוד ועוד.
וגם המון תשישות. תחשבו על חודשיים רצוף מחוץ לבית, או לחלופין בתוך אזור מלחמה עם עשרות אזעקות, נסיעות בלתי נגמרות בכביש 6, ואז אתה שומע ברדיו "צבע אדום בנירים ועין השלושה" וישר מתחיל לחשוב מי בבית מי בחוץ, למי להתקשר. ואז הסוף הארור ההוא עם השעה לפני הפסקת האש שמתחילים להגיע הדיווחים מנירים. ואז ההלוויות, ומסיבת עיתונאים הנוראית ההיא של ביבי ובוגי לסיום המלחמה, שהודיעו על הניצחון, ואז השתתפו בצער משפחות החיילים, ואיחלו החלמה מהירה לחיילים הפצועים, אבל שכחו את זאביק ושחר וגדי ירקוני שהיו הנפגעים האחרונים של המלחמה. אולי כי לא היה להם ממש נעים.
פרות שנפגעו מפגיעת פצמ"ר
אבל אם הבנו דבר אחד במלחמה הזאת, זה שאין לנו על מי לסמוך חוץ מעל עצמנו. כי אם בתחילת המלחמה חשבנו שנצא בקריאה למשא ומתן בגלל שלנו יקשיבו קצת יותר ונהיה קול חדש ורענן, עכשיו ברור לנו שזו פשוט מלחמה חדשה. שלא מספיק להיות כמה שמאלנים מעוטף עזה. כבר יותר מחודש אנחנו עסוקים כאן בלבנות ארגון שיאחד כמה שיותר כוחות ואנשים מהנגב המערבי, תחת אמירה אחת ברורה – "הסכם מדיני".
אנחנו לא מתנגדים לשימוש בכוח, ומבינים את הצורך בו, אבל לכולנו ברור שבלי הסכם מדיני לא יהיה כאן שקט. שחייבים לעשות סוויץ' – מניהול הסכסוך לפתרון שלו. וזו האמירה של "התנועה לעתיד הנגב המערבי", ואנחנו יוצאים עכשיו למלחמה על הבית שלנו, אבל למעשה היא מלחמה גם על הבית שלכם, אז בואו כולם לשדרות בשבת בערב פשוט כי אין לנו ברירה אחרת.
בר חפץ בן 37, גר בקיבוץ נירים 1.7 ק"מ מגבול הרצועה, מול חאן יונס. מגדל אבוקדו וממקימי התנועה לעתיד הנגב המערבי
מטע אבוקדו עולה באש כתוצה מנפילת פצמ"ר
קסאם במרכז קיבוץ נירים