בכל פעם שקמפיין "לתת חמש" של בנט חוזר לכותרות, אני מרגישה צביטה בלב. נושא הבגרות ב-5 יחידות מתמטיקה הוא פצע פתוח אצלי. כשאני קוראת את הכותרת "מנכ"ל הקרן שמאחורי התוכנית לחיזוק לימודי המתמטיקה: 'הילדים שלכם צריכים ללמוד להיכשל'" אני מסכימה בהתלהבות, אבל מרגישה החמצה. עיקר הדיון הוא כן או לא לעודד תלמידים לעשות 5 יחידות ומדברים על פינוק, על לא לוותר להם. לעודד? מה קשור? הרי אני התחננתי לעשות 5 יחידות, אבל המורה אסרה עליי. עברו כמעט שני עשורים ואני עדיין מאוכזבת מבית הספר.
הבעיה עם מתמטיקה התחילה בכיתה ט', שנת ההיעדרות שלי. בסביבות חנוכה הפסקתי ללמוד בבית ספר. כלומר, המשכתי להגיע, להגיש עבודות, המשכתי לנצל יכולת יוצאת דופן לשנן טקסט שעתיים לפני מבחן, לחזור עליו בכתב ולשכוח אותו מיד, אבל מכל מיני סיבות, לא באמת הייתי שם. אבל המשכתי לקבל ציונים מושלמים. מלבד במתמטיקה – זה היה השיעור היחיד בו היתי חייבת באמת ללמוד. הציונים ירדו מיד. קיבלתי 70 ועל סמך זה מצאתי את עצמי במסלול ל-4 יחידות.
זו היתה הפעם הראשונה שלא הייתי בהקבצה העליונה, אז העמדתי לעצמי מטרה: לעבור ל-5 יחידות. רק שבסוף קיבלתי נקודה אחת פחות מדי. נקודה, נקודה אחת בדיוק! ביום חלוקת התעודות, כשראיתי את הציון שתוקע אותי ב-4 יחידות, התחננתי בפני המורה שתעשה טובה קטנטנה ותעגל, זו בסך הכל נקודה אחת. המורה סירבה. היא אמרה לי שנראה לה ש"אין לי ראש למתמטיקה". צעקתי עליה, בכיתי קצת, בסוף נכנעתי והלכתי הביתה.
אבל מה שמדהים הוא, שזו היתה בעצם הפעם הראשונה שהיתי מוכרחה להתאמץ כדי ללמוד משהו באמת בבית הספר, ולמען האמת – גם הפעם האחרונה. מה הכוונה ללמוד משהו באמת? המפתח הוא עצמאות. בכל יתר המקצועות, לא עמדנו בכוחות עצמנו, לא היינו מסוגלים להכין משהו מחדש, אלא רק לשחזר. עברתי הכשרה אינטנסיבית בשינון, תכונה חסרת ערך, שכמעט לא עושים בה שימוש בחיים הבוגרים, אבל במשך יותר מעשור, התכונה הזו זכתה בפרסים ועמדה במרכז סדר היום. עד כדי כך ששנה אחת שלחו אותי כנציגת בית הספר לחידון ארצי של ילדים משננים! תארו לכם.
אפילו במקצועות מדעיים רק שיננו; בשיעור כימיה חשבתי בהתחלה שנהיה כיתה של מקגייוורים, שנלמד להסתדר לבד. אבל השיא של מה שעשינו במעבדה היה להרכיב בעזרת מתכון איזה נוזל מסתורי שהיה לו ריח של פיצה האט. לא גילינו מעולם למה היה לזה ריח של פיצה האט. הכל הסתכם בביצוע הוראות וכל מה שלמדתי ככה שכחתי מיד.
ככה למדתי לעבוד על עצמי שאני לומדת, למדתי לזייף כדי למצוא חן בעיני מערכת שבעצם בזתי לה. למדתי להתגאות בכך שאני לא מתאמצת. הנזק מבית הספר נשאר, כל הדברים הרעים שלמדתי. אני זוכרת איך אחרי שעות הלימודים, כשלמדתי פוטושופ בכוחות עצמי, עדיין עשיתי את זה כמו שלמדנו בשיעורים בבית ספר. קניתי ספר הדרכה ועברתי עליו שעות רבות סעיף אחר סעיף. לימוד כזה הוא לא אפקטיבי ולא יכול לבוא במקום שימוש אמיתי בידע, כזה שאפשרי רק כשיש עצמאות.
יותר מכך, שנים אחרי התיכון עוד פחדתי מכל הקשור לכישורים מנטליים פעילים ועצמאיים; כשניגשתי לאתגר חדש היה תוקף אותי בלבול – איך אני מסוגלת לעשות דברים כאלה בכוחות עצמי? ללמוד עוד ועוד דברים חדשים, להסתדר לבד? אולי המקום בזכרון שלנו מוגבל? אולי יום אחד אלמד לעשות דבר אחד יותר מדי וכל מגדל הקלפים הזה יקרוס?
יש כאן כמובן עניין של מגדר ומעמד. ההכוונה של בנים למקצועות מסוימים ושל בנות למקצועות אחרים, היתה ברורה. אותה מורה למתמטיקה שאמרה שאין לי ראש למקצוע, היתה מהסוג שעירב רק בנים בשיעור. ולמרות שהתחלתי ללמוד בתיכון בשנת 1999, כשכבר היה אינטרנט וטמגוצ'י ובאג 2000, אף אחד לא חשב לעודד אותי ללמוד מחשבים. מקסימום ביולוגיה. לאף אחד גם לא היה אכפת שאני גרועה בשיעור ספורט.
אחרי התיכון פגשתי מספר גברים שחוו על בשרם כישלון מרשים ב-5 יחידות מתמטיקה. כולם היו אשכנזים ממרכז הארץ מבתים אקדמאים. הם עברו בקושי את המבחן, ובדרך קיבלו ציונים אבסורדים, ברמת ה-40 ומטה. מספרים שבחיים לא ראיתי אצלי בתעודה. הם דיברו על זה בצחוק, כמו שאני הייתי מדברת על כישלון בספורט. ממילא היה להם מספיק זמן וכסף לשפר אחרי התיכון, ובכל מקרה, זה לא שציון אחד יכול לקבוע לאנשים כאלה את החיים. בטח כשאף מורה לא הסביר/ה להם, "אוי לא, עזוב את זה ילד, אין לך ראש לזה".
אבל האפליה הגלויה הזו לא היתה עיקר הבעיה שלנו, הבנות. עיקר הבעיה היא שמערכת החינוך מזיקה במיוחד לאלו שהכי נשמעות לה – הבנות, ברוב המקרים, שמגיעות לכיתה א' מפותחות יותר מבנים בני גילן. מערכת החינוך טובה במיוחד בדיכוי מרד ובהנחלת משמעת, אבל מה עם הילדים שכבר מגיעים ממושמעים? להם זה רק מזיק. מאז גיל 6 אני לא דרשתי השגחה, ולילדים ממושמעים כמוני, 12 שנים של שינון רק דיכאו כל אפשרות להתקדם. שוב ושוב קיבלתי פרסים על תכונות רעות: צייתנות, כושר שינון שטחי, פחד מטעויות והרגלי עבודה רעים.
לא רק שלא דחפו אותי להגיע מעבר לגבול היכולת שלי בבית הספר – גם מנעו ממני להתקרב. זה היה כמו בית חרושת לפרפקציוניזם ולתסמונת המתחזה. להלן המתכון: קחו ילדות כבדות ראש שהתבגרו מוקדם. שבחו אותן בזכות זה, תגידו להן שזה חשוב וטוב. העיקר שהן ירגישו שהן מתחילות ממצב מושלם שממנו אפשר רק לרדת. עבודה קשה זה רע, זה עלול להוכיח ש"אין לך את הראש".
את הבגרות במתמטיקה עשיתי ב-4 יחידות. שיננתי דרכים מקובלות לפתור בעיות ידועות מראש וקיבלתי 100. התרגלתי לשיטה בה אסור להתאמץ, אסור ללכלך את המחברת, רק להמשיך לקבל 100 – לא משנה במה ואיך, ללכת רק על הקווים, העיקר לא לקלקל.