"שטאגי, בואי איתי לדגמן בעירום", אמרה לי הגר, בת דודתי האהובה. ישבנו בחוץ אחרי ארוחה אצל סבתא והגר סיפרה לי על סטודיו 'טלטלה', מרחב לתרבות חופשית, שהוקם על ידי צעירות וצעירים בנבכי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. סטודיו טלטלה – כשמו כן הוא, מיטלטל ללא הרף. הסטודיו מארח ערבי רישום בקונספט קצת אחר – במקום מודליסט/ית מקצועי/ת ודמי השתתפות קבועים, אנשים שמגיעים לערבי הרישום יכולים לשמש בעצמם כמודל עירום – ובסיום הסשן כל משתתף משלם לפי יכולתו.
התחנה החדשה נבנתה על ידי סבא אברהם וסבא אריה שלי ושל הגר, והיא ידועה בהיותה אחד מכישלונות הארכיטקטורה הגדולים שראתה תל אביב. כמה סימבולי. אני והגר בבניין שבנו אבות אבותינו, יוצרות ומתפשטות במקום שקיים רק בזכות תבוסה מרה. כיום, התחנה המרכזית החדשה מתחילה לאכלס חללי יצירה לצעירים שרוצים מקום משלהם, ודווקא היותה מרכז עוני ופשיעה מאפשר את זה. גם תל אביב, כערים אחרות בעולם, פועלת לפי החוק: דמי שכירות נמוכים מביאים צעירים.
הגענו לסטודיו באיחור אופנתי כי לא מצאנו את הדרך. גם דודתי, אמה של הגר, הצטרפה אלינו כדי להשתתף ברישום. שלושתנו הלכנו לאיבוד במפלצת העצומה והמעיקה, שמעבר לזה שהיא מאיימת – אותנו היא צובטת במקומות רגישים. מקומות משפחתיים.
נכנסנו לחדר המיטלטל שכולו מלא כלים, רהיטים, גופי תאורה וחומרי יצירה שהשרו עלינו תחושת חמימות, פינה קטנה וביתית בלבה של המפלצת. תנועת האוטובוסים שרקה על תקרת החלל, ובכל פעם שכלי רכב עבר, כל החדר רעד. כמו הדירה של אלווד ב'אחים בלוז' שממוקמת על מסילת הרכבת: "It ain't much but it's home"
כעבור שעה כבר ישבו ברחבי הסטודיו כעשרה רושמים ורושמות. בעוד הגר נראתה נינוחה, אני פשוט כיביתי את המוח. ניסיתי לא לחשוב על הגוף העירום שלי, על המיניות שלי, ועל הפחד מכך שמישהו מהמשתתפים יביט בי בצורה שלא תהיה לי נעימה, או שתמונות עירום שלי יופצו ברבים.
התפשטנו מאחורי וילון (קצת מצחיק, לא? אני הולכת להיות ערומה עכשיו מול האנשים האלה, מי צריך וילון?), והתיישבנו על הספה. בסשנים הקצרים המוח שלי התרוקן ממחשבות, אבל כשהגענו לסשנים הארוכים יותר, התחלתי להתבונן מסביב. העיניים של כולם קפצו ללא הרף מהגופים שלנו לבלוק ציור ובחזרה. כולם הסתכלו, התבוננו, אבל לא 'הפשיטו' אותי במבטיהם.
לראשונה בחיי הייתי אובייקט מוחלט, מבלי לחוש לרגע אי נוחות. אינספור פעמים יצא לי להרגיש כמו אובייקט מיני, אך מעולם לא הייתי אובייקט מבחירה. והנה אני עכשיו, מושא התבוננות, גופי העירום הוא מרכז ההתרחשות – והשיפוטיות, הפחד מאלימות מינית ותחושת ההקטנה שמגיעה כשמישהו רואה בך לא יותר מאיבר מין עם רגליים, פשוט התפוגגו.
אז הגיע תורה של הגר. מעולם לא ראיתי את הגר עירומה. ובכלל, לא ראיתי הרבה עירום נשי בחיי. נשים שגדלו בפנימייה, בית ילדים בקיבוץ או אפילו ב'סתם' בית שהעירום בו מקובל – רגילות הרבה יותר ממני לגוף הנשי. בשבילי מדובר בגילוי – עירום אמנם יכול להיות מיני, אבל הוא לא חייב להיות כזה. עירום הוא גם פשוט חלק בלתי נפרד מכל אחת ואחד מאיתנו; הגוף שלי הוא חלק ממני, ומי שמכיר או מכירה את גופי טוב יותר – גם מכירים את מי שאני טוב יותר.
ציור: נועם ראוזניץ
להיות מודל עירום היתה עבורי חוויה מדיטטיבית. הייתי עירומה יחד עם אישה שנפשה קשורה בנפשי ומשפחתה קשורה למשפחתי, ומשפחתנו קשורה לבטון שבקירות, והעירום שלנו, שמגיל צעיר נכנס לנו לראש כדבר מיני שיש להיזהר ממנו, הפך לדבר פשוט, טבעי ונוח.
הציורים היו עוצרי נשימה. מדהים לראות כיצד גופך נראה בעיני אחרים. תהליך התרגום שעובר מהעין דרך המוח אל הדף, תפיסת המציאות השונה של כל אחת ואחד שמתבטאת בצבעים, באורך הקווים, בזווית הראייה, בהתמקדות על חלקי גוף שונים – כל זה מגיע עם התבוננות ייחודית. עולם שאין לו סוף.
