״לא תלך רכיל בעמך״ פרשנים רבים ניסו להבין את משמעות הביטוי ״תלך רכיל״. רש״י פרש שמדובר במי שהולך ומחפש להפיץ לשון הרע, ואחרים חשבו שזה מי שמלשין, או מי שמגלה סוד. עד היום נראה שלאנשים פרשנות שונה לרכילות, תופעה שגורמת לשלל תגובות עוצמתיות מהסביבה.
מבחינתי רכילות משמעותה לדבר על אדם אחר שלא נמצא בחדר. אפשר למלא אותה בכל תוכן שהוא; מהעבודה החדשה שחברה מצאה, דרך ההשפעה של הסיינטולוגיה על הנישואין של טום קרוז וניקול קידמן ועד לפרידה הכואבת שעוברת על קרוב משפחה.
מערכות יחסים טובות בין בני אדם מבוססות על כך שהם חולקים רגעים של חיבור רגשי. מחקרים מצביעים על כך שהאופן בו בני זוג מתנהלים סביב הרגעים הללו משפיע על סיכויי הזוגיות שלהם להצליח או להיכשל. אלו שמשכילים להיענות להזמנה של בן זוג לרגע של חיבור רגשי, מצליחים יותר לאורך זמן, וזה נכון גם לגבי קשרים אנושיים בכלל.
רכילות בשבילי היא הרצון לחלוק את התחושות שלי לגבי אדם אחר עם מישהו קרוב. לעבד ביחד התנהגויות אנושיות, לקבל פידבקים על הפרשנות שלי של המציאות והחברה, ולקבל פרספקטיבות נוספות. רכילות היא הרצון לחלוק רגע של חיבור רגשי, ולמלא בתוכן של משא ומתן על תפיסת המציאות את הקשרים שלי עם אנשים קרובים.
כמובן שיש לרכילות מופעים מכוערים, בראשם לשון הרע – הפצת מידע שקרי שכל תכליתה היא להשפיל, לבזות או לפגוע באדם עליו מדובר. גם מי שמספר דברי אמת שמטרתם לפגוע או שחושף סוד של אדם אחר עושה דבר נורא. אבל הבעיה היא שרבים לא מבחינים בין סוגי הרכילות האלה, ומתייחסים לכל דיבור על אדם אחר כחבילה אחת שכולה חטא. חוסר ההבחנה הזה פוגע גם במישור הפרטי וגם בחברתי.
רכילות: דימוי מייצג
חברה סיפרה לי לפני כמה שבועות על אקס שלה, שהיה עוצר אותה בכל פעם שרצתה לדבר על אדם אחר: הוא לא רק היה עוצר אותה, הוא היה גם נואם לה נאומים שלמים שכל מטרתם למלא אותה אשמה על שהעזה לפתוח מולו נושא שאינו קשור רק בו ובה, או ברעיונות כלליים של חיים, חברה ותרבות. לצד האשמה הנוראית, הדפוס הזה גם גרם לתחושה שאין אינטימיות ביניהם. אסור לה לחלוק אתו את הדברים שמעוררים אצלה תגובות רגשיות, שמצערים אותה, מצחיקים או מכעיסים אותה, והוא כמובן לא חלק אתה. יש בעמדה הזו שלו ושל רבים אחרים, ניסיון להפגין עליונות מוסרית, אבל משמעותה היא סירוב לקחת חלק בתקשורת האנושית הבסיסית, בעיבוד המשותף של חוויות החיים, ובבניית אינטימיות על ידי יצירת עולם פנימי משותף שמגיב על העולם.
במישור החברתי, רכלנות היא תכונה שמיוחסת לנשים. וייבער גשעפטן, הביטוי ביידיש ל״עסקי נשים״, נזרק כגנאי לנושאים חסרי חשיבות שנשים מתעסקות בהם, וקצ׳קעס, מילולית ״ברווזים״, מתאר נשים קשקשניות, שמדברות הרבה. גם בשפות אחרות יש שלל ביטויי גנאי לרכלנות נשית, אותה מבחינים משיחות של גברים שהן או על נושאים ברומו של עולם (עוד מתקופות בהן התפיסה הרווחת היא שלנשים אין ראש לפוליטיקה, ולכן גם אין זכות הצבעה), או לא קיימות כלל. יש שמצביעים על ההבדלים בתקשורת בין גברים ונשים כנובעים עוד מתקופת הציד והליקוט. גברים היו צריכים להישאר שקטים כדי לא להבהיל את החיות, בעוד נשים פיתחו את השפה והתקשורת כדי להעביר מידע חשוב ביניהן בסביבת המחיה.
גישה אחרת מהפילוסופיה הפוליטית תופסת את התקשורת בין נשים כדרך להפיג את הבידוד שנגזר עליהן ככלי היסטורי לדיכוי. נשים, שתפקידן היה להישאר בבית ולדאוג לילדים, היו צריכות למצוא דרכים לתקשר ביניהן כדרך לשרוד. אם בכביסה משותפת ואם במקומות התכנסות אחרים, נשים חלקו זו עם זו סיפורים ואירועים באופן שלא היה יכול להתקיים במסגרת המשפחתית או במסגרת ציבורית בשל מיקומן החברתי. כמובן שתנועות הנשים הפוליטיות המודרניות התאפשרו בין היתר כשחוויית הדיכוי האישית של אישה בביתה הפכה לתובנה פוליטית. זו אחת הסיבות שבתת מודע החברתי ״רכלנות״ נשית היא מסוכנת – היא מאיימת על ההסדרים החברתיים הקיימים ומערערת על הבידוד הביתי ככלי למניעת כח פוליטי. כשנשים מדברות הן מתחילות לשתף פעולה, וכשהן מבינות שהן לא לבד בחוויה קשה של דיכוי או אלימות, הן נוטות לעבור מהפנמת אשמה לרצון לשנות את המציאות יחד.
אני לא מנסה לטעון שכל ריכול נושא על גבו מטען פוליטי פמיניסטי. אלא שהתייחסות לרכלנות כתופעה רעה, כעיסוק בטפל, וכתכונה נשית שלילית, היא במישור האישי צדקנית, פוגענית ומונעת יצירת אינטימיות; ובמישור החברתי היא סקסיסטית ומבטאת פחד מערעור הסדרים חברתיים מדכאים.
לכו רכיל בעמכם, שתפו חוויות רגשיות שלכם ושלכן לגבי אנשים אחרים, והעריכו תקשורת בין נשים כמופע פוליטי שמקדם את החברה האנושית לשוויון.