"כמה כסף את מוציאה בחודש על בגדים?" יונתן שואל, פניו אל הצג, והוא מקפיד לא ליצור קשר עין. אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת שהוא מנסה להיראות כאילו כל תשובה תהיה מקובלת עליו.
"על עצמי או גם על הילדים?" אני מנסה למשוך זמן.
"גם על הילדים".
"הממ, ארבע מאות שקלים?" אני זורקת מספר. ניסיון העבר לימד אותי שעדיף שאראה ליונתן שיש לי שליטה בהוצאות, אם כי האמת המצערת היא שאין לי שום מושג כמה כסף אני מוציאה בחודש על בגדים (בגדים. ממתי חולצות טריקו אפורות נחשבות לבגדים? או גרביים לבנים קצרים? חייבים הרבה כאלה כל הזמן. הם הרי לא נשארים לבנים לנצח. ואם כבר גרביים: עוד לא התחלנו לדבר על סוגיית הגרביים של הילדים. זו תעלומה שאולי אצליח לפתור יום אחד, אבל עד אז – את שידת חדר השינה שלי מקשטת ערמת גרביים צבעוניים ובודדים במידה 34-30. ערמה זהה של סווטשרטים, שהשניים האלה מצטיינים באיבודם, בוודאי מקשטת בנוכחותה איזו פינה אפלה בבית הספר). אני רוצה לשאול את יונתן אם הוא מתכוון גם לנעליים ותיקים, אבל נדמה לי שמדובר בשאלת קיטבג.
"ליבי, אני צריך לדעת כמה את מוציאה באמת. אנחנו מנסים לבנות תקציב משפחתי. הוא צריך להיות מבוסס על המציאות".
פעם ניהלנו שיחה כזו בנוכחות אחי, דן-דן. ישבנו בגינה ותהינו איפה נוכל לחסוך כדי לקצץ שבע מאות שקל מהתקציב המשפחתי. יונתן אמר שאולי כדאי שנשקול לוותר על הכבלים ועל המורה להוראה מתקנת של הגרי. אני הצעתי בערמומיות שהוא ימכור את הטוסטוס. דן-דן אפילו לא הרים את הראש שלו ממוסף התרבות שהוא קרא תוך שכיבה על הנדנדה החלודה שיש לנו בחצר: "לא יהיה לכם קל יותר להרוויח עוד שבע מאות שקל מאשר למצוא איך לחסוך אותם? ליבי יכולה ללכת לנקות בתים או משהו". דן-דן ויונתן נקרעו מצחוק. העובדה שאני לא יודעת לנקות תמיד משעשעת את שניהם. בעיקר את יונתן, שהוא וארבעת אחיו עשו דוקטורט שלם אצל אמא שלהם בנושא סחיטת הסמרטוט של הספונג'ה. הם יכולים להתפרנס מהרצאות בנושא. אני ודן-דן, מאידך, גודלנו על ידי זאבים היפים שחשבו שניקיון הבית מוערך יתר על המידה. "כשהבית מתלכלך", נהג אבינו לומר, "סימן שהגיע הזמן לעמעם את התאורה". לסחוט את הסמרטוט לא למדנו, אבל למדנו שאסור בשום פנים ואופן לשלב בין עישון מריחואנה להדלקת נרות ריחניים. ובעצם, גם זה ידע שאין לזלזל בו.
"אני לא יודעת כמה כסף אני מוציאה באמת. לא בדיוק. אם אתה רוצה, אני יכולה לקנות פנקס ולהתחיל לרשום כדי שיהיה לי מעקב". זה לא חייב להיות פנקס, כמובן. זו יכולה להיות מחברת קלאסית של מוֹלסקין, עם עטיפה שחורה או לבנה. זה לא עניין של גחמה טרנדית, אפילו המינגוויי כתב באחת כזאת. ואני לא מתכוונת ממש להתפרע, אסתפק במחברת פשוטה שתיראה ממש טוב בכל פעם שאשלוף אותה מהתיק. כדאי גם שיהיה לה עט תואם, כשחושבים על זה, אחרת האפקט יהיה חלקי. ראיתי שמוכרים מחברות כאלה ב"סוהו" בקניון רמת אביב. אני חייבת לקפוץ לשם ממילא.
הידיעה שאני מתכוונת לקנות פנקס על מנת לחסוך מביאה את יונתן אל סף הייאוש. אני מנצלת את ההזדמנות והולכת למטבח להכין קנקן של לימונדה. בזה אני טובה: בלהפוך דימויים למציאות. למשל, אם החיים נותנים לך לימונים, קומי למטבח ועשי מהם לימונדה בקנקן השקוף עם ציורי הדקלים שקנית בפעם האחרונה שביקרת בקניון רמת אביב. אני לא ממש אוהבת לימונדה אבל זה לא מה שיעצור אותי, בטח לא כשבדיוק היום הכנתי עוגת בננה ואגוזים.
לזכותו של יונתן אני יכולה לומר שהפעם טבלת התקציב המשפחתי חזרה לחיינו בצדק. הסטארט-אפ שלו נמצא בשלב חיפוש המשקיעים, שלב שמסתבר לי לאט לאט שיכול להימשך מעכשיו ועד הנצח. אני אף פעם לא מבדילה בין שלושת השותפים שלו, שמקפידים על מראה של שלישייה זהה עם תספורות קצרות מדי וחולצות צווארון מגוהצות שאימצו כקוד לבוש עוד כששירתו ב-8200. עכשיו יונתן והשלישייה המשובטת החליטו בצעד מעורר השתאות שלא למשוך משכורות עד שיימצא משקיע. כך שלמעשה אנחנו מנסים לעשות כרגע את מה שאף אדם לא הצליח לעשות לפנינו: אנחנו מנסים לחיות ממשכורת של עיתונאית.
יונתן חושב שזה היה יכול להיות אפשרי, לולא הייתי משקיעה כל כך הרבה כסף בבגדים ובקוסמטיקאיות ששואלות אם אני ישנה מספיק. משקיעה זאת מילה שלי, כמובן. כאמור, כאישה וכעיתונאית אופנה אני יודעת שבגדים, נעליים ותיקים הם השקעה (טוב, בגדים הם לא בהכרח השקעה, אבל נעליים ותיקים כן. זו עובדה ידועה שצוינה אפילו ב"ווג".)
מתוך הספר "החיים ומה שלבשתי". כתר, 2015