נולדתי בדימונה בשנת 1975. הורי המזרחים נשלחו לשם ליישב אדמות ולא זכו לשוויון הזדמנויות בהשכלה. שניהם היו עצמאים מוצלחים, אמי כספרית שפתחה את סלון הכלות הראשון בדימונה, ואבי בתחום הבניין – לעתים כפועל ולעתים כעצמאי. אבי יכול עד עצם היום הזה לשרטט, לבנות, לתכנן בניין מא' ועד ת' בצורה טובה יותר מאשר כמה אדריכלים מוסמכים – אך כשיש אפליה עדתית, היכולות אינן העיקר.
בשחר שנות ה-80 הורי, שמאסו במלחמות ובגיוס האין-סופי של אבי למילואים, בחרו בחיים אחרים וירדו מן הארץ לצרפת, שם גדלתי וחונכתי עד גיל 24.
חזרה ארצה לפני כ-16 שנה ומהר מאוד הפכתי לחד הורית, שמנסה לשרוד במצב הכלכלי בארץ. מכיוון שהרווחתי שכר מינימום, עברתי את רף ההכנסות לזכאות לאם חד הורית עם שלושה ילדים ובקשתי לדיור ציבורי נענתה בסירוב. נאלצנו לעבור דירה 15 פעמים: גרנו ברעננה, חולון, בת-ים, ראשון לציון, שדה עוזיהו, ירוחם, מצפה רמון ובעיות רפואיות של בני הבכור הביאו אותנו עד אילת. מכל המקומות בערה בי חיבה מיוחדת דווקא לנגב ולאנשיו. ביום שבו החלטתי להקים קבוצת מאבק, כדי להילחם על הזכות הבסיסית לקורת גג בדיור הציבורי, בחרתי לעשות זאת דווקא בדימונה ולא באילת עיר מגורינו.
ביום בהיר, ללא תכנון, חזרנו אל עיר הולדתי עם תקווה להצליח במאבק לקורת גג קבע וחזון להפוך למחנכת בפריפריה. באותה השנה נולדה קבוצת הנאבקות למען הדיור הציבורי ומחוסרי קורת גג בדימונה. התחלתי ללמוד לתואר ואף לעסוק בחינוך.
היום, תחת קורת הגג שלה זכיתי במאבק עיקש לצד נשים אמיצות, אני רואה את עתיד משפחתי באדמות הנגב היקר לי מכל. אך עד היום אנחנו חיים את אותה המלחמה, את אותה האפליה, את אותו הבוז מהממשלה.
אתם קוראים לו המאבק המזרחי, אני אוהבת לכנות אותו המאבק הפריפריאלי, כי הוא כולל עוד אוכלוסיות. חברי הטוב ודים – תושב העיר ירוחם, יליד אוקראינה, אף הוא צאצא לדרי עמידר – אומר שני משפטים שמהדדים תמיד בראשי.
המשפט הראשון הוא "המדבר קורא לאנשים שהוא צריך". כך אני מרגישה, שהנגב קרא לי לחזור אליו. אלה מקורותיי ומכאן אצמח. המשפט השני הוא: "האפליה בחלוקת ההתיישבות והשייכות להרי הנגב, התבררה לבסוף כמתנה". כן, כך אנחנו רואים את הנגב שלנו, לא רק מפאת הנוף המדברי הקסום אלא גם מפאת אנשיו, אלה שלא ויתרו ולא עזבו למרות הקיפוח של ערי הפריפריה. הנגב הוא מתנה.
אבל לא די בקיפוח על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, גם הממשלה הנוכחית שודדת את אנשי הנגב. אונסים לנו את הנוף ורומסים אותנו בדרך, מקפחים אותנו ולא מותירים הזדמנויות לצמוח לחברה הוגנת וצודקת יותר.
במקום לחזק את התשתיות הקיימות, בונים יישובים חדשים – יישובים שאפשר להיכנס אליהם רק דרך ועדות קבלה גזעניות. לרוב היישובים האלה אפשר להתקבל רק עם כסף. חלקם יישובים קהילתיים דתיים, אבל אין דיור ציבורי לשכבות המוחלשות של האוכלוסייה בנגב. הכל במטרה ליישב את הנגב כאילו שאינו מיושב זה עשורים.
כחלק ממגמת ההתיישבות הוקמה עיר הבה"דים. בכל כתבה שעליה תוכלו לקרוא שמטרתה היא הבאת אוכלוסיות "חזקות" ו"איכותיות" לנגב, כי אנחנו הרי שממה שצריך להפריח.
תוסיפו לזה את כל הגרעינים התורניים שמתיישבים בערי הנגב על חשבון משאבים המיועדים לאוכלוסיות מוחלשות, כמו דירות בדיור הציבורי. גם הם באים במטרה ליישב את הנגב באוכלוסייה "איכותית", תוך כדי הדרת קבוצות אחרות.
לא די בנזק הסביבתי שכל אותם פרויקטים מביאים עלינו. הדבר המקומם ביותר באונס הנגב הוא הצגתו כהזדמנות לנו, המוחלשים או תושבי הנגב הוותיקים, שהרי כולם באים במטרה "לחזק" אותנו על ידי ייצור מקומות תעסוקה רבים ותמהיל חברתי בינינו (השממה) לבין האוכלוסיות ה"איכותיות" המובאות לכאן.
אביגיל ביטון
את כל המיליארדים הללו היו יכולים להשקיע בחיזוק האוכלוסייה הקיימת על ידי מתן שוויון הזדמנויות, שהרי ברוב מפעלי הנגב המנכ"לים והמהנדסים אינם תושבי הפריפריה ואילו העובדים הזוטרים כן. אפשר היה להשקיע בפיתוח תשתיות תחבורה ציבורית ושירותי בריאות, שאינם נגישים כרגע בערי הפריפריה. אפשר היה למנוע הגירה שלילית מהפריפריה של אלה שכן הצליחו לפרוץ את מחסום ההשכלה הגבוהה. במקום זה מחזקים אוכלוסיות אמידות, מנציחים פערים חברתיים ומדירים את המוחלשים לשולי השוליים.
אנחנו לא רוצים להיות עובדי הניקיון, המטפלות והמחסנאים של האוכלוסיות האמידות. אמנם כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל בתור מי שעובדת גם בניקיון וגם כמורה לנוער בסיכון, אני יכולה להעיד כי החברה הקפיטליסטית שבה אנחנו שבויים לא מכבדת אנשים גדולים בעבודות קטנות. בסופו של דבר, אף אם לא רוצה שילדיה יהיו עובדי ניקיון. אנחנו דורשות שוויון הזדמנויות לילדנו ולנו. אנחנו מספיק איכותיים כדי לאייש תפקידים בכירים בהינתן הזדמנות להשכלה ולמוביליות חברתית.
בזמן שמשקיעים מיליארדים בהבאת אוכלוסיות אחרות, שמקבלות הטבות על שהועילו בטובן להדרים, דימונה נמצאת בתנופת בנייה המיועדת גם היא לאוכלוסיות אמידות – חלקן יהיו בוודאות אוכלוסיות חוץ. עם זאת, 40 אחוזים מהמשפחות זקוקות לרווחה ונתקלות כבר מהקיץ האחרון במחסור חמור בעובדות סוציאליות עד "אחרי החגים לפחות". בעצם אחרי החגים כבר כאן ועדיין אין עובדות סוציאליות בעיר. בדיוק ככה מנציחים פערים חברתיים בחברה הישראלית, בדיוק ככה מנציחים את המאבק המזרחי והפריפריאלי. העשירים ממשיכים להתעשר והעניים ממשיכים להתענות.
אני תוהה אם המכללה לסייבר, שאמורה לקום בדימונה, מיועדת לילדי אותן אוכלוסיות. אני תוהה אם לכבוד האורחים החדשים יאירו סוף כל סוף את הכביש מירוחם לצומת הנגב. כי קודם לכן לא ראו שהנגב כבר מיושב.
לנו, תושבי הפריפריה המוחלשים והמודרים, כולל החד הוריות כמוני שאין להן אפשרות להזדמנות שווה אם הן יוצאות לעבודה או ללימודים, יש מסר חשוב להעביר: יש בנו מספיק איכויות כדי שלא להיקרא על ידי מקבלי ההחלטות ואנשי התקשורת "שממה". איננו זקוקים לאוכלוסיית על שיושיעו אותנו, אנו חזקים מספיק כדי להמשיך להיאבק נגד מדיניות גזענית, שבויה להון, מפלה, מפלגת ומדירה. אנחנו כאן ואנחנו נשארים כאן.
