חשדו בי. אני אשכנזי! אני לא אמור להיות חשוד. אבל חשדו בי. נחשדתי כקושר קשר. "קשר נגד מה?"שאלתי אותם. "בקושי שרוך אני יודע לקשור, הנה, תראו איזה עלוב הקשר פה. רק בגיל 19 למדתי איך עושים אותו. עד אז רק הייתי מצמיד את השרוכים בערימה כזאת, כמו שמדביקים גבעולים על איזו מנה של דג". מה כבר תכננתי לעשות? נגד מה קשרתי? הייתי כנראה מפגע, טרוריסט. תכננתי לפגע. איך אפשר לפגע? אני לא רוצה לעשות שום דבר. אני רוצה לישון. אבל השאירו אותי לבד בחדר הרבה מאוד זמן. בזמן שאני בחדר אני מתחיל לחשוב – איך יכול להיות שזה אני?דווקא פה, בשדה התעופה, אני? שאהיה חשוד ככה, בימים כל כך מתוחים, כשכולם כל כך עצבניים? דווקא אני! איך זה דבר כזה קורה?
אני רועד, מה שרק מעלה את החשד שלהם. "אני רועד עוד מאתמול!" אני אומר להם, אבל הם לא משתכנעים. "למה שתרעד?" הם מסתכלים עלי, "יש לך פרקינסון?". הכניסו אותי לכאן אחרי שכשלתי בבידוק מטען היד. הבידוק הזה הוא תמיד הרגע הקשה ביותר, תמיד אני חושש שאכשל בו. המגשים האלה. המגשים מבלבלים אותי. צריך להכניס את הכל למגשים. הכללא נכנס למגשים! תבדקו בעצמכם! כמה מגשים צריך! הלו! אני שונא מגשים. מגשים וקופסאות. אני מוציא מהתיק את הכל, מתחיל להתפשט, מוריד שעון, חגורה. הכל מתערפל. מגש הפלסטיק או מה שלא יהיה החומר הזה מונח לפני. אני דוחף לשם מה שאפשר ולוקח עוד אחד. זה משחק? אתם משחקים בי במשחק מגשים ואנשים? מה חוקי המשחק? משום שאינני יודע את החוקים, אכשל. אף פעם לא גיליתם לי אותם. תגידו לי בשקט מה בדיוק – אבל בדיוק – צריך לעשות, ולא ארעד. מה הציפיות שלכם ממני? מה הציפיות שלכם מהחפצים שלי? בשגגה אני לוקח הפעם שני מגשים יחד, האחד אחוז בתוך השני, כמו שתי כוסות פלסטיק שלא הופרדו, כאלה ששותים אתן תה רותח, ודוחף פנימה ג'קט ונעל. לאחד מאנשי הביטחון קופצת עין שמאל מתוך הפנים כשהוא רואה את זה, היא נתלשת ממש ואז מתנודדת תלויה על עורק רוטט. הוא מחרחר וניגש אלי, סגול מרוב אימה. "זאת פעם ראשונה שאתה טס?", הוא צורח, "אתה יודע מה קורה אתך? הכנסת את זה בשני מגשים!" אני מעפעף ומנסה לתקן את המעוות אבל מאוחר מדי. אני גם רועד כאמור בכל הגוף מאז שנכנסתי לשדה ואנשי ביטחון רבים כבר הבחינו בכך כנראה. אני שיחת היום בקונטרול. כוכב. אני דומע ולא יוצאות לי מלים מהפה. טרוריסט, במלה אחת.
אני רועד מאז אתמול, מאז הלילה. בבית המלון, מול הטלוויזיה, עקבתי אחרי השידורים, לא יכול להתנתק. פיגוע רדף פיגוע, רחובות העיר הוצפו בדם. איך אפשר לא לרעוד? אני שוכב על המיטה ומדמיין את אנשי הביטחון מביטים בי בעיניים מצומצמות בעוד כמה שעות, הם יודעים שזה אני, למרות שזה לא אני בכלל. אני רק רואה את הכל בטלוויזיה, בחדר בבית מלון, בסופו של היום האחרון של כנס דנטלי שהשתתפתי בו, אני לא רופא שיניים אבל אני שייך לתחום, אני מייצג חברה שמייצרת סאקשנים, הדברים האלה שמוצצים לכם את הרוק מהפה כשאתם בטיפול, הייתי בסוף היום האחרון, הכל היה מאחורי. כל החרדות הקטנות והבלבולים. כל מה שקורה אתי תמיד בכנסים האלה. כל המבוכה. והנה, דווקא עכשיו, הזוועה הזאת. הם לא ייתנו לי לעלות למטוס, אני בטוח. רק בגלל זה אני מתחיל לרעוד. הם לא ייתנו לי! אני ארעד וכל הנוסעים יחשדו, יחשדו. רק מהמחשבה הזו הרעד מתגבר. ואני לא נרדם. איך אפשר להירדם בתנאים כאלה? מולי בבית המלון הם ממשיכים לספור את ההרוגים ואני עירני כאילו בלעתי 12 כדורים של הסם השחור הזה של האיסלאמיסטים, מומרץ כמו לוחם חיזבאללה לפני קרב, ולא לקחתי כלום! אכלתי דג לארוחת ערב, זה הכל. דג טרחון עם רוטב חרדל.
בחדר הצדדי שהם לוקחים אותי אליו, ברור לי כבר שהכל אבוד. אני בדרך לגואנטנמו, או לאיזה כלא מבודד אחר על איזה אי שאף אחד לא שמע עליו. לא יודע לאיזה חור נידח לוקחים את המפגעים מהמדינה שאני נמצא בה. זה יכול להיות כל מקום, ממש כל מקום. אולי יש להם תחנת חלל שנועדה לכך. או אולי טומנים את האשמים שלהם בסיביר באיזה בור, או באוסטרליה. כמו פעם. המזוודה שלי מגיעה פתאום לחדר, מאיזו כניסה נסתרת, נישאת בידיו של גברתן. אני מחוויר. אם המזוודה שלי פה, אין לי סיכוי. הם בטוח ימצאו בה משהו. אולי נפל לשם מזלג, אולי שבר של כוס. אמצא את מותי תלוי על חבל. ייתכן אף ששכחתי בפנים בקבוק קונדישינר קטן. הם מבקשים שאפתח אותה. אני רועד כמו דקל בסערה. הם מסתכלים עלי, ידיהם מונחות על קתות אקדחיהם. מה ייצא משם? אולי הגרוע מכל? אולי בכור השטן? בכור השטן ייצא משם מחזיק פצצת מימן? נחש בריח? אני לא זוכר אפילו מה אמור להיות בפנים. לא זוכר כרגע דבר. הריצ'רץ' נפער, ובפנים מתגלים בגדיי המקופלים למשעי. חולצה לבנה, משובצת בקווי זהב דקיקים. עליה – אבקה חומה. אנשי הביטחון מסתערים עלי. אבקה חומה?! הם קוראים לתגבורת בקשר. אני על הרצפה תחתם. בשדה התעופה מוכרז מצב חירום. אני מנסה ללחוש: זה קינמון. אבל על גולגולתי מונחת כרגע זרוע של שומר. פי נעול. זה קינמון! אני לוחש בתוך הלב. זה קינמון! נזכרתי! בבוקר מוקדם לפני שיצאתי הוא נשפך שם באיזו סדרה בלתי אפשרית של תקלות! סלפסטיק! פשוט סלפסטיק! כן, היה אתי קינמון. אני צריך בבוקר לאכול תפוח חתוך שעליו מפוזר קינמון. אני חייב לאכול את זה, אני נושא אתי תפוחים וקינמון לכל מקום בעולם, לכל כנס. זה הרגל שבקודש. הבוקר מיהרתי כל כך, הייתי כל כך מותש, הייתי גמור, כמו אחד המפגעים, כאילו ביצעתי את כל הטרור בעצמי, את כל הטרור שהיה אי פעם בעולם, לאורך כל ההיסטוריה, את כולו, בלילה אחד, ומרוב פזיזות פיזרתי את הקינמון על התפוח החתוך כשאני בדרכי מן המזוודה אל ארון האמבטיה. נשפך הקינמון! לא היה לי זמן, המונית כבר היתה בחוץ. מעט קינמון על בגד לבן. אני אבוד.
החקירה שלי עברה הילוך, כך נדמה. אני עכשיו חשוד למעשה בפשעים רבים. העובדה שאני אשכנזי לא משנה כאן לאיש. אולי במקום אחר זה היה עוזר. בבית. פה חוקרים אותי בני כל העמים. נראה שאין לי כל יתרון עליהם, הם לא מתייחסים אלי בכבוד. אני עירום בתוך חדר שנמצא בתוך חדר. הם שואלים אותי דברים שמעולם לא נשאלתי, את מי אני מכיר, למה אני כאן. הרעד נחלש קצת, אולי כי התמונה התבהרה. תפסו אותי. אין לי ממה לחשוש עוד. אני בוהה בקץ, והוא בוהה בי חזרה, קר ואדיש. השפלה גמורה, אבל היא מגיעה לי. איך יכולתי לעשות את מה שעשיתי, את כל הדברים שעשיתי. ביניהם היו גם דברים איומים, אני בטוח, למרות שכרגע אני לא מצליח להיזכר בהרבה מהם. לפחות לא כאלה מן הזמן האחרון. בילדותי היו רבים. לא סתם אדם רועד. לא סתם אדם מזיע. אדם נורמלי רואה פיגוע טרור, וממשיך הלאה. רק המשוגעים שבמשוגעים, האשמים, הפושעים, בוראי האפוקליפסות, רק הם קופאים מול שידור הטלוויזיה. ואני אמנם ביניהם, כבר לא אוכל להכחיש זאת. שני מגשים אחד בתוך השני, קינמון, רעידות. אני מתייפח מול חוקריי, וזה רק מחזק את חשדם.
הבגדים נבדקים בידי צוות של מיקרוביולוגים ואנשי חבלה. לא מצאו שם דבר. הם דנים כעת בתקרית המגשים, בוחנים אותה שוב ושוב על גבי מסך קטן. היא מתועדת, כמו כל תנועותיי באותו יום. הם מבקשים שאתלבש. אני יושב כעת מול שוטרת צעירה, חייכנית. שערה אסוף במין תפס בצורת דג. "אדוני", היא אומרת לי, "אני צריכה שתקשיב לי טוב. אתה חולם חלום. הוא נראה לך נורא, אבל זהו חלום נפלא. כשאתה ער, לעומת זאת, אתה חי בעולם, והעולם הוא נורא. לא החלום – העולם. העולם הזה שאתה חי בו, עולם רצחני ומטונף, עשה ממך חיה של קרקס. אתה שומע קלצ'ניקוב ולא יודע אם זה טלוויזיה, משחק מחשב, חיקוי מיומן של קומיקאי – טא טא טא טא טא – או באמת קלצ'ניקוב. אתה עומד למות מירייה מטווח אפס, ולא יודע אם זה תיאטרון או אמת. אתה חולם עכשיו, אבל חייך גרועים מחלום. צא מהחדר הזה, עלה על המסוע ובוא אליהם בחזרה. אבל זכור את השעות שלך פה, בחלום שבו היית נציג של חברה לייצור של סאקשנים, תקוע אחרי כנס דנטלי בשדה תעופה. וזכור גם אותי". היא משחררת את תפס הדג משערה, והוא מתפזר על כתפיה. אני יוצא אל המסוע. איחרתי את הטיסה.