במדינה שהילולת המוות והזיכרון בה כה חזקות, הופתעתי לשמוע שאתמול צוין זו הפעם השנייה יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. לזכור את הפצועים ולא רק את החללים.
זה העלה בי דמדומי זיכרונות: אני זוכרת שבגיל 15 הייתי בטיול כיפי בכנרת, טיול סוכות של הצופים. אני זוכרת שטבלנו במים וששחינו עד הסלעים ובחזרה. אני זוכרת שניסיתי להתחיל עם השמיניסט החתיך עם הקוקו. אני זוכרת שבערב שלפני חזרתנו הביתה החברים צבעו את השיער הג'ינג'י שלי בשחור סיני ושצחקנו המון. אני זוכרת שבדרך חזרה החתיך עם הקוקו נתן לי מסטיק.
את האוטו שדרס אותי בדרך הביתה ופצע אותי אנושות, אני כבר לא זוכרת. אני גם לא זוכרת שכשהחתיך עם הקוקו בא בריצה להנשים אותי, הוא נאלץ להוציא לי את המסטיק מהפה לפני שהצמיד את שפתיו לשלי והציל לי את החיים.
הועברתי עם אמבולנס בין בתי חולים, עד נחיתה ממושכת בבית החולים הדסה בירושלים. שם נולדתי בפעם הראשונה וגם השנייה. כשהתעוררתי מהתרדמת הארוכה, הרופאים פסקו שנפצעתי פציעה קשה בעמוד השדרה. הם אמרו שאם לא אמות, לבטח אשאר משותקת. ידה ידה ידה, בסוף החליטו לשלוח אותי לשיקום ומי יודע.
שלוש שנים כמעט סיזיפיות ביליתי בבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים, נחושה להפריך את דברי הרופאים בלי לדעת אם יש לי סיכוי לעשות את זה. שם לימדו אותי ללכת מחדש, לנשום מחדש, לזכור מחדש, לדבר מחדש. בזה הם הצליחו רק חלקית, כי אני עדיין לוחשת, אבל לא סותמת את הפה לרגע. הייתי עטופה באהבה של החברים ששרצו אצלי כל הזמן והבריזו מבית ספר כדי להיזרק אצלי, בחדר שלי במחלקה תמיד היו חיים. על הקיר מצויר סמל האנרכיה ופוסטר ענק של קורט קוביין, ועל השידה תחבושות וציוד החייאה. פצועה קשה, נכה, מדממת, אבל עדיין נערה מתבגרת וחיה.
והנה העברתי לכם בכמה משפטים את גיל ההתבגרות מהגיהנום שעברתי. היום, 20 שנה אחרי, אני הולכת עם מקל הליכה, הקול שלי חלש, קולנוענית, עובדת במשרד פרסום ושומרת על פעילות וכושר למרות הכאבים.
במשך השנים החברים והמשפחה לא עזבו אותי לרגע וברור לי שזה לא עניין של מה בכך לילדים בגיל 15. את חלקם הגדול הכרתי בצופים והם עדיין חברים טובים שלי, אבל תנועת הצופים לא היתה חלק מחיי. מעולם לא חשבתי על זה יותר מדי, עד הערב ההוא.
שבט משואות בירושלים, שהיה פעם שלי, ערך אירוע חגיגי לציון חגיגות שנות ה-70. החברים שלי ואחותי הגדולה לא הפסיקו לדבר על זה עד שהחלטתי לבוא להשתתף. הגעתי לגבעת התחמושת, שם נערך הטקס. כולם כבר ישבו באמפי. הגדוד שלי ישב מרוחק, בקצה השני.
כבעלת מגבלה לא יכולתי להגיע לשבת אתם. העובדה שאף אחד לא טרח לשאול אותי מראש אם אצטרך עזרה, גרמה לעלבון להתחיל לבעבע. אבל הדחקתי אותו, הרי בתור בחורה עם מגבלה גופנית אני צריכה לבלוע ולהדחיק הרבה עלבונות.
הקשבתי לנאמר על הבמה. דיברו שם על המתים. הו, המתים. שמעתי "מגן עובד", שמעתי "אורן מלצר" ו"הרצי הלוי", אבל רגע, אני מכירה את השמות האלה. גם כשאני הייתי חניכה קידשנו את זכרם. והרי לזכור את המתים זה דבר שעליו חי השבט, מה שאפשר לומר גם על המדינה.
חשוב לזכור את העבר שלנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אבל רגע, תעצרו. איפה אני? האם אני לא חלק מהרקמה הזאת? ואז, 20 שנה אחרי התאונה, פתאום הבנתי – אותי הם שכחו. שבט משואות, המתהדר בסולידריות החברתית שלו, באג'נדה החינוכית שלו: "היה נכון" (אך אל תהיה נכה), זרק אותי מהרגע שנפצעתי והפכתי נכה.
מרגע שנפצעתי ולא יכולתי יותר להגיע לפעולות, הייתי שקולה לחניכה שהפסיקה להגיע כי לא בא לה. חלק מהחללים שהשבט זוכר היטב נהרגו בצבא, אחרי שעזבו את הצופים. אני נפצעתי "בעת במילוי תפקידי", כלומר הייתי חניכה של השבט, נפצעתי בטיול של הצופים. הייתי באחריותם.
חזרתי הביתה מטולטלת. זה עורר בי הרבה שאלות על זיכרון של חיים ושל מוות. על אחריות ועל עלבון. כשהעליתי את הנושא בבלוג שלי, הוצפתי בתגובות של אנשים שהודו שגם הם סבלו מטראומה בעקבות התאונה, כולל חבריי החניכים, כולל החתיך שהנשים אותי, ומעולם לא טופלו כראוי.
מבחינתי ללבוש מדי חאקי במפקדים של הצופים היה הכי קרוב שהגעתי לצבא, אבל כשראיתי לאחרונה בחדשות את נכי צה"ל, שהלינו על היחס הלא הוגן אליהם כפצועים, התחברתי אליהם. יש להם טענות קשות על היחס אליהם, שמתוכן עולה שעדיף להיות מטופלים של אגף ההנצחה על פני מטופלים של אגף השיקום. אני תמיד חשתי שבישראל להיות נכה צה"ל זה הרבה יותר יוקרתי מלהיות נכת תאונת דרכים, שלא לומר נכה שנולד כך. אבל חבריי שהם נכי צה"ל, אפעס, לא מרגישים כל כך מטופחים. כמה מהם אמרו לי שהם דווקא מרגישים ששכחו אותם, אחד אמר לי שהכי קשה לו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הרי כשהוא מסתובב כל יום עם הצלקות הקשות שהותירה בו הלחימה, הוא לא מקבל שום הוקרה והערכה. חיילים מתים זה הרי הרבה יותר אסתטי. אז אתה נכה קשה ומצולק לתמיד, אבל היי, תגיד תודה שאתה בחיים ותרכין את הראש.
נותר לי רק לסיים בתקווה שמשהו ישתנה. שהיום פציעה כמו שלי לא תתקבל בהתעלמות שכזאת, ושהיום יש לנו כחברה יותר כלים להתמודד עם יפי הבלורית והתואר שנותרו בכיסא גלגלים.