זה לא סיפור על תמימות וזה לא סיפור על נוכלות מתוחכמת. זה סיפור על ייאוש ועל המחיר שלו. מדובר בסיפור בסגנון "כלבוטק" משנות ה-90, על נוכל סוג ז' שרימה וגנב מלא אנשים קטנים באמצע הדרך. סיפור לא חשוב. הוא לא יפתח מהדורה, הוא לא יסגור את העיתון והוא לא יופיע בכפולה האמצעית. אבל מאחוריו מסתתר סיפור אחר: במצב מספיק נואש – כל אחד יאמין בכל דבר.
היא בתחילת שנות ה-40, אם חד-הורית שעזבה את בעלה כשהעיף לה סטירה אחת יותר מדי. עם תינוק בן כמה חודשים היא חזרה לגור אצל אמא שלה ברחובות. כמה שנים אחר כך היא עברה לגור בבת ים ומתפרנסת מלנקות בתים.
שנים של מאבקים כלכליים מאחוריה, וגם קרבות על דמי מזונות שהותירו אותה עם תיקי הוצאה לפועל פתוחים, בלי פנקסי צ'קים, בלי כרטיס אשראי ובלי חשבון בנק. את הסיוע בשכר דירה לקחו ממנה כי היא הרוויחה יותר מדי. כך גם עם הבטחת ההכנסה כי די, באמת, שכר של 4,500 שקלים הוא די והותר. 4,500 זה הסכום ברוטו כי אין מי שישלם ימי מחלה, חופשה ועל פי רוב גם דמי הבראה. פנסיה? מצחיק. אין. ומה אם מבריזים לה? או שיש לה סידור חשוב? כלום – זה חינם.
לאחרונה, ממש לפני כמה שבועות, היא קיבלה שיחת טלפון. מהצד השני של הקו דיבר יאיר. הוא הציג עצמו כאיש עסקים שקיבל את מספר הטלפון שלה ממכר עבר משותף שלהם. הוא סיפר שהוא מחפש עוזרת בית שתטפל גם בילדיו שנמצאים בחזקתו חלק מסוים מהשבוע.
הם קבעו פגישה כבר באותו ערב בדירתו שנמצאת בבית מלון בהרצליה. יאיר הוא אדם מרשים, מלא כריזמה וחוש הומור והיא נשבתה בקסמו. למחרת בבוקר הוא הציע שיקפוץ אליה לקפה ונשאר בביתה במשך שבועות, בתירוץ שבדירתו המפוארת שבמלון יש לערוך תיקון אינסטלציה מסובך.
הילד מספר לה שיש להם סוד
היא חשדה שמשהו מוזר אבל הוא הבטיח שיעזור לה עם החוב לבעלת הבית שעומד כבר על 20 אלף שקלים. יש גם את החוב של 25 אלף שקלים הוצאה לפועל, שעד שלא תסגור אותו לא תוכל לצאת מהארץ ולפתוח חשבון בנק. הוא הבטיח שיעזור לה גם עם החוב הזה. אז היא כיבתה את נורות האזהרה שהבהבו בתוכה.
הימים עוברים. יאיר נמצא בבית, קונה המון אוכל, מתנות לילד, מבשל לה, לחברות שבאות. הוא גם מנקה ועוזר. היא חושדת אבל מחכה שישלם כבר את החוב כי בעלת הבית הודיעה שלא תוכל לחכות יותר ותיאלץ לפנות אותה מהבית אם החוב לא ישולם.
היא שומעת אותו מדבר עם בעלת הבית, מבטיח שיבוא עוד שעה, עוד שעתיים, עוד יום, עוד יומיים. הזמן עובר, החוב לא משולם והיא נושכת שפתיים. אין לה ברירה. הנוכחות שלו קשה לה. הוא מגביל אותה במפגשים עם חברים, הוא חשדן וקנאי. אבל היא חייבת את הכסף. חייבת.
באחד הימים, הילד מספר לה שיש להם סוד, הפתעה בשבילה. היא לא מתעמקת. עובר שבוע ועוד אחד ועוד אחד. בסוף, היא מתפוצצת על יאיר. מעיפה אותו מהבית. לא מסוגלת יותר.
רק כמה שעות אחרי כן היא ניגשת לארון להוציא את הסלולרי החדש שקיבלה במתנה ליום הולדתה. הסלולרי איננו. השכנה שלה מלמעלה יורדת אליה בבעתה. כל התכשיטים שלה נעלמו ואין שום סימני פריצה לבית. הן מחברות את הפרטים. מריצות את מה שהן יודעות בגוגל ולא מוצאות דבר.
היא שואלת את הילד מה הסוד. הוא מספר שיאיר הלך אתו לחנות תכשיטים ומכר את כל התכשיטים של סבתא שלו כדי לעשות לה שרשרת. עכשיו התמונה מתבהרת.
"תראי לאיזה שפל הגעתי"
היא הולכת למשטרה. הם מזלזלים בה. היא מתעקשת, הופכת שולחן. השוטר בודק ומתברר שיאיר הוא נוכל מבוקש.
הם מחליטים ביחד שהיא תביא אותו אליה הביתה והשוטרים יגיעו לעצור אותו. במשך ימים היא מתחנפת אליו, שולחת לו מילים חמות, אייקונים לבביים. הוא מקלל אותה, בז לה. היא לא מתייאשת ובולעת את העלבון. בסוף הוא נעתר ומגיע.
היא מכינה לו קפה, הוא שולח אליה ידיים והפעמון מצלצל. היא פותחת את הדלת. המשטרה עוצרת אותו. היא עולה לשכנה, לא מסוגלת לראות את מה שקרה לחיים שלה.
"את מלכה", אני אומרת לה, "איזו תושייה, פשוט מלכה". "איזו מלכה, איזו", היא משיבה לי בבכי. "אין לי כסף, יעיפו אותי מהבית. מאיפה אני מביאה את הכסף? תראי לאיזה שפל הגעתי".
היא כועסת על עצמה שהכניסה את עצמה למצב הזה ואני לא מפסיקה לחשוב על הורים שגונבים תחליפי חלב לתינוקות שלהם כי אין להם ברירה.
כל התושייה שבעולם לא תעזור. היא לא תקבל פרס בדמות עשרות אלפי שקלים שימנעו את הסילוק שלה ושל הילד מהדירה. אין פה סוף טוב.
דקות אחרי שהוא נעצר, אחרי שווידאה שהשוטרים הלכו ביחד איתו אזוק, היא יורדת עם השכנה לעשן סיגריה. רק כדי לגלות שהוא הספיק לקחת לה גם את הסיגריות והמצית
ימים אחרי כן אנחנו נפגשות. היא בילתה את סוף השבוע בבית חולים אחרי שלקחה כמות לא מבוטלת של כדורים. השכנה מצאה אותה והזמינה אמבולנס. "אפילו להתאבד לא הצלחתי, עד כדי כך אני נאחסית", היא אומרת.