שלושה נערים ישראלים נחטפו ב-12 ביוני בצומת אלון שבות. בתגובה צה"ל יצא למבצע "שובו אחים" להשבתם. המבצע כולל מעצרים נרחבים בקרב הפלסטינים, פצועים והרוגים, בהם ילדים, הרס בתים, וחנויות וסגר על העיר חברון. כמה ימים אחרי תחילת המבצע, קצין בכיר אמר בראיון לאתר "בחדרי חדרים" שחלקים מהמבצע תוכננו לפני זמן רב וללא קשר לחטיפה. אני לא מכיר את פרטי המבצע הנוכחי ולא יודע אם אמירותיו של הקצין מדויקות אבל לאור ארועי השבועות האחרונים, שתי שאלות חוזרות ונשאלות ביתר שאת: מי התחיל ומה יהיה הסוף? איני יודע מה יהיה הסוף, אבל אני יודע מי התחיל. אני התחלתי.

התחלתי בפברואר 2002 בצפון-מערב חברון. היחידה שלי השתלטה על בית שהיה בבעלותה של משפחה פלסטינית. האזור כולו היה (ועודנו) מוגדר כ"אזור H1" הנתון לשליטה מלאה של הרשות, אך צה"ל נכנס מדי פעם בפעם גם לחלק הזה של חברון. את המשפחה – אם, אב וחמישה בנים – נעלנו בקומה הראשונה. את הקומה השנייה לקחנו לעצמנו. בכל פעם שיצאנו ממקום מושבנו בקומה השנייה – וגם אם יצאנו רק לרגע – חבשנו קסדה, עטינו אפוד ודרכנו את רובי הסער. זה היה מוזר להסתובב חמושים מכף רגל ועד ראש בשכונה שבה משפחות חיות את חייהן, אבל היינו בלב שטח עוין ולא יכולנו להסתכן. חשדנו בכל אדם ודמיינו כל תרחיש נורא. ככל שהדברים נידמו נינוחים ושלווים יותר, כך נמלאנו חשד וספק. ידענו שאנחנו לא רצויים ושרק עירנותנו מבטיחה את שלומנו. 

בקומת הקרקע של הבית היה מחסן רחב, שרצפתו אדמה, ובו עזים ותרנגולות שהיו בבעלות המשפחה. בחצר האחורית המשפחה גידלה צמחים ותבלינים. הסברנו לאב המשפחה שבכל פעם שהם רוצים לצאת מהשטח שהוקצה להם בקומה הראשונה הם נדרשים לקרוא לנו שנלווה אותם. האב היה יוצא פעמיים ביום עם שלושה או ארבעה מבניו הקטנים, הגדול בן 12, הקטן בן שלוש. בכל פעם נשלחו ארבעה חיילים ללוות אותם. האב ובניו האכילו את העזים והתרנגולות, ניקו את גלליהם, אחר כך השקו את הצמחים, לקחו מהתבלינים, גזמו את השיחים וטיטאו את החצר. אנחנו, ארבעה חיילים בקסדות, אפוד ונשק דרוך, עמדנו סביבם והתבוננו במעשיהם. הילדים הגדולים חששו מאתנו, הקטנים חייכו אלינו במבוכה. האבא התנצל שוב ושוב, גם כשלא היה על מה. לא יכולנו להסתכן ולעוזבם לנפשם. תמימותם עלולה להיות רק מראית עין, תרמית מסוכנת. אחרי הכל, אנחנו עשינו אותם אסירים בביתם, מדוע שירצו בטובתנו? 

חברון, פברואר 2014. למצולם אין קשר לכתבה. צילום: דנה דירקטור

השתלטנו על בית המשפחה משום שהיה בראש גבעה ומהגג יכולנו להשקיף על כל השכונה, ובמיוחד על הכביש הראשי היוצא לכיוון מערב. כיסינו את הגג ברשתות הסוואה והצבנו בו חיילים. יצאנו לסיורים בשכונה בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב. היה קר בחברון בחורף. ברחובות לא היו מדרכות ובשולי הכבישים הסדוקים היו שבילי עפר ובוץ שכוסו בשאריות שלג. עגלות עם סוסים וחמורים חלפו לפעמים. עצרנו אותן ופשפשנו במטענן. עצרנו מכוניות ישנות ורעועות עם סטיקרים על הפגוש: "ביבי טוב ליהודים" ו"יש לי ביטחון בשלום של שרון". הסטיקרים לא ביטאו, מן הסתם, את רחשי לבם של נהגי המכוניות, שלמראנו השפילו ראשיהם וצייתו בהכנעה. כשאישרתי לאחד הנהגים להתניע, ראיתי שאין לו מפתחות: ידיו הרועדות מפחד הצמידו זה לזה שני חוטי חשמל חשופים, המנוע נהם וצרצר והוא נסע לדרכו.

*

ערב אחד בזמן סיור ראיתי משאית של חברת הקרמיקה "נעמן", ונזכרתי בשמי, שגם הוא נעמן, וחשבתי שהמשאית ודאי גנובה. לא הספקתי לסמן לנהג לעצור והמשאית נסעה משם ולא ראיתי אותה שוב.

באחד מסיורי הבוקר ירדנו מדרך עפר וחצינו כרם גפנים שהובילה לרחוב מרכזי. הייתי מפקד הסיור והלכתי בראש טור החיילים. כשעלינו על הדרך הראשית ראיתי, כמה מטרים לפני, אדם גבוה ושדוף, שפניו מכוסים זיפים. הוא הביט בי נבעת ומיד הפך פניו והחל לרוץ. נבהלתי גם אני: עד כדי כך התרגלנו שהתושבים מקבלים את פנינו בצייתנות מפוחדת שמנוסתו של האיש הגבוה נראתה כמעט בלתי-אפשרית. קראתי לו לעצור אך הוא המשיך לרוץ הרחק מאתנו. קראתי בקול רם יותר, נואש יותר, וכיוונתי את הנשק לאוויר. לא יכולתי לתת לו להמרות את פי, לעשות כרצונו. רצונו עלול היה להיות מסוכן. ואם היה עושה כרצונו, כל שאר התושבים היו לומדים שגם הם יכולים לעשות כרצונם, ומי יודע מה היה קורה אז? אם רק היה מציית לי לא היה קורה כלום. צעקתי שוב: "וואקף!"

למה הוא בורח? למה הוא לא עוצר? לא יכולתי לתת לו לעשות ככל העולה על רוחו. בלי משים מילאתי אחר נוהל מעצר חשוד. יריתי באוויר כדי שהאיש יעצור והכל ישוב על מקומו בשלום. אפילו רעם הירייה לא האט את מנוסתו. כיוונתי את הנשק ובקושי הצלחתי לייצב את קצה הקנה על רגליו המתרחקות וקטֵנות. אצבעי התקמרה סביב ההדק אך פתאום נמלכתי בדעתי, הנמכתי את הרובה ופתחתי במרדף. רצתי ומשקל האפוד היטלטל על כתפי. החיילים שלי רצו אתי, משני צידי, אבל לא הבינו מה קרה: מה האיש עשה, מדוע יריתי, לאן אני רץ. אחד מהם ניסה לדווח בקשר אך לא ידע להסביר במה נתקלנו. גם אני לא ידעתי מה קורה, אחרי מי אנחנו רצים ולשם מה.

במהלך המרדף לאורך הרחוב הראשי חלפנו על פני איש זקן שנשען על מקל הליכה ולבש כתונת. הזקן קרא לעברנו: "מג׳נון! מג׳נון!" והצביע אל הנרדף. אני זוכר בבירור שעניתי לו תוך כדי ריצה: "משוגע, משוגע, אבל שיעצור!" שיעצור ושהכל ייגמר, ושלא אצטרך להמשיך לרדוף אחריו ולירות בו. הוא לא עצר. הוא פנה מהרחוב הראשי אל סמטה צרה ואנחנו פנינו אחריו. הסמטה התפתלה בין חצרות בתים ועברנו חצר-חצר לחפש אחריו. חששתי שטומנים לנו מלכודת. שמדובר במארב. חששתי שהוא נעלם בסמטאות. חשבתי שהוא עלול להסתתר בכל אחת מהחצרות הללו. לא הכרנו את העיר ולא ידענו לאן הסמטה מובילה. הכל מראית עין, אשליה, תכסיס. החלטתי שנגמר.

קראתי בקול: "נגמר! זהו! לא קרה כלום, לחזור! לחזור!" והובלתי את החיילים בחזרה אל הרחוב הראשי. שם מצאנו את חיילי הצוות השני, שהיו בסיור גם כן באותה שעה ושמעו שנורו יריות, ורצו להציע תגבורת אבל לא הבינו לאן נעלמנו ומה קרה לנו.

חברון, פברואר 2014. למצולמות אין קשר לכתבה. צילום: דנה דירקטור

בזמן שאנחנו נבלענו בסמטה, חיילי הצוות השני עצרו אוטובוס של תלמידים פלסטינים, הוציאו את הנהג וחבטו בו ברחוב, בפניו ובגבו, מתוך בהלה ודחיפות ופחד. הם לא ידעו מה קרה לנו וכל אדם נראה להם כסכנה בלתי נסבלת שיש לחסל. התלמידים הציצו מחלונות האוטובוס אל הנהג המוכה. צעקתי: "מספיק! נגמר! לחזור! לא קרה כלום!"

הצוות השני חדל ועזב את הנהג. ואז כולנו, חיילי שני הצוותים, צעדנו חזרה אל בית המשפחה שהיה הבסיס שלנו. בהליכה חזרה, כשחלפנו שוב על פני כרמי הגפנים, צועדים על הכביש הסדוק, הבחנתי פתאום שהרחוב מלא ילדים בדרכם לבית ספר. הילדים צעדו ועל גבם ילקוטים עם דמויות מצוירות: ברבי, פאוור-ריינג׳רס ומיקי-מאוס. שאלתי את אחד החיילים אם הילדים היו שם גם כשרדפנו אחר האיש הגבוה, והחייל אמר שכן, שהם היו שם כל הזמן, כשיריתי באוויר, כשכיוונתי לרגליים, וכשרדפנו בכל כוחנו אחר האיש.

המשכנו לצעוד, כפות ידי הזיעו סביב ידית האחיזה של הרובה, כי הפחד עוד קינן בי. צעדנו, שני צוותי החיילים, וסביבנו צעדו הילדים שהלכו לבית ספר. חזרנו אל בית המשפחה שעליו השתלטנו, בית משפחה שאת שמה לא ידעתי ואיני יודע גם היום.

*

באותה עת, וזמן רב אחר כך, האמנתי שנגררתי אל התקרית הזאת בעל כורחי. לא יכולנו להאמין לְאיש – תמים וחסר ישע ככל שיראה. כל אדם טמן בחובו סכנה שהדרך היחידה למנוע את התממשותה היא לזרוע בו פחד. רק האיש הגבוה, המשוגע-כביכול, לא פחד מספיק, סירב לפקודותי ועשה כרצונו. אחרי התקרית אמרתי לעצמי: "מי יודע מה עוד היה עושה אם היינו נותנים לו לעשות כל מה שהוא רוצה?" כל פעולה פלסטינית היתה איום בעינינו, כל פעולה שלנו היתה התגוננות. כל קיומנו היה קיום של מניעה, תגובה ופחד. לא ידענו לעשות מתוך עצמנו, לא ידענו להתחיל ארוע, תקרית, פעולה, מהלך או תהליך. כל פעולותינו היו תגובות לפעולות פלסטיניות – אמיתיות, אפשריות או מדומיינות. כל שעשינו, עשינו בלית-ברירה. היינו עבדים נרצעים של הפלסטינים שבהם שלטנו.

ואף-על-פי-כן אני התחלתי. האיש הגבוה נבהל ממני כי אחזתי נשק דרוך. הוא לא תקף אותי; הוא נס על נפשו. ברור לי עכשיו, ממרחק הזמן, שאדם הבורח לשמע יריות הוא לא משוגע אלא אדם סביר בהחלט. ושהאיש, שדמותו המתרחקת עוד ניצבת לנגד עיני, בשום אופן לא איים על קיומי; אני זה שאיים על קיומו. הייתי איום ממשי, ברור, מפורש: "הפגנתי נוכחות" כפי שהיה נהוג לומר, כפי שעדיין נהוג לומר, כאילו נוכחותי לא מספיקה בפני עצמה אלא צריך "להפגין" אותה כדי שתתקיים בכלל. באותם ימים, בחברון, התקיימתי רק במידה שהטלתי מורא. וכשהאיש הגבוה העז לסרב לי הוא עירער את יסוד קיומי, את הביטחון שלי, ואני רדפתי ויריתי אחריו כדי שיסתכל בי שנית וישיב לי את כוחי וממשותי באמצעות פחד המוות שאטיל בו.

למרות תחושת ההכרח, והאין אונים, והלית-ברירה, זה אני שהתחלתי. וההבנה שאני התחלתי את התקרית, במקום שתרפה את רוחי, מפיחה בי תקווה חדשה. כי אם התחלתי פעם אחת דבר רע, אז ביכולתי גם להתחיל דבר טוב. ביכולתי לפעול בשם עצמי ולמען עצמי, לא מתוך אימת האחר, אלא ביחס אליו. ואם ביכולתי להתחיל שוב, ביכולתי גם להציע סוף. ביכולתי לתת לאיש הגבוה לבחור את עתידו ומתוך כך לבחור את עתידי. והנה עכשיו אני שואל – לא כמי שהתייאש וויתר, לא כמי שמשותק מהעבר, מהאובדן ומהכאב, אלא כמי שלמרות כל אלו הוא בן לעם שאדון לגורלו – אני שואל אתכם, שואל כדי שנענה, שנבחר, כדי שנתחיל אני שואל: מה יהיה הסוף?

עודד נעמן הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד ופעיל בשוברים שתיקה. שירת בתותחנים בשנים 2003-2000