הורים מקהילת מבקשי המקלט בתל אביב קיימו היום הפגנה מול בניין העירייה, בדרישה לשבץ את ילדיהם בבתי ספר ברחבי העיר כבר בשנת הלימודים הנוכחית. את בתי הספר היסודיים "קשת" ו"גוונים", שבהם לומדים ילדיהם, הם מכנים "מחסני ילדים לגילאי יסודי", וטוענים כי האלימות בהם רבה וכי ילדיהם לא רוכשים את השפה העברית כהלכה. הסיבה, לטענתם, כל התלמידים בבתי הספר הם ילדים להורים מאריתריאה ומסודן. ילדים ישראליים, אזרחי המדינה, הם לא פוגשים שם וגם לא בגני הילדים.
"חשבנו שהילדה מבינה עברית", אומר פילמון (שם בדוי, לבקשת המרואיין). "אבל כשהיא התחילה כיתה ג' בצפון העיר, התברר לה ולנו שאין לה אוצר מילים שמאפשר לה לתקשר כראוי עם חבריה לכיתה". לפני כשנתיים הצליחו ההורים להעביר אותה מבית הספר קשת לצפון העיר בשל נכות שאיתה היא מתמודדת ועזרה מ"חברים ישראליים".
"היא הרוויחה את השפה העברית ואת המנטליות הישראלית", אומר אביה. "אני עובד שנים בישראל ועדיין לא יכול לדבר עם רופאים, למשל. היא כבר יכולה. היא יכולה לדבר עם כל ישראלי וזה לא היה קורה אם היתה נשארת ללמוד בקשת. לפני כמה חודשים שאלתי אותה מה היא חושבת על בית הספר שבו היא לומדת עכשיו והיא ענתה שמלמדים אותה שהיא שווה, בעוד שבקשת לימדו אותה שלעולם לא תהיה שווה. היה לנו מזל גדול".
אינטגרציה היא הפתרון
בשנת הלימודים הקודמת למדו בארבעת בתי הספר היסודיים הייעודיים למבקשי מקלט כ-2,120 ילדים: כ-630 בבית הספר גוונים, 610 בקשת, כ-480 בהירדן וכ-400 בביאליק-רוגוזין. רק 200 ילדי מבקשי מקלט למדו בבתי ספר אינטגרטיבים בשנת הלימודים החולפת.
ביום ראשון בבוקר יתקיים דיון ראשון בעתירה מנהלית שהגישו 350מאות הורים בשם ילדיהם בבקשה שבית המשפט יורה לעיריית תל אביב לדאוג למערכת חינוך אינטגרטיבית ולמשרד החינוך לממן הסעות מדרום תל אביב לבתי ספר ברחבי העיר. מאות הורים נוספים מבקשים להצטרך לעתירה כעת.
בעתירה מצוין כי העירייה טוענת שרישום התלמידים מתבצע על פי אזורי רישום, ולא על פי מוצאם. המציאות מלמדת כי ילדי מבקשי המקלט מוכוונים לארבעת בתי הספר הנפרדים, גם כאשר הם מתגוררים קרוב יותר לבתי ספר אחרים.
רבים בקהילת מבקשי המקלט בישראל סבורים כי אינטגרציה היא הפתרון לקשיים השפתיים והרגשיים עימם מתמודדים ילדיהם וכי לא משנה כמה משאבים יושקעו בבתי הספר הנפרדים, ילדים המתמודדים עם אותם קשיים ומצויים יחדיו באותה כיתה, לבסוף ימשכו זה את זה למטה. להפגנה שהתקיימה מחוץ לביניין העירייה הגיעו כ-500 הורים וילדים.
"אנחנו רואים תמונה מזעזעת ומחפירה בבתי הספר הסגרגטיביים: ילדים בכיתה ה' שלא בהכרח יודעים לקרוא ולכתוב, עם פיגור לימודי משמעותי, ילדים ללא שפה וקשיים רגשיים, ואנו יודעים כי ילדים עם אותם קשיים מושכים אחד את השני למטה".
"הילדים שלי נולדו כאן ולומדים בבית ספר ישראלי, אבל למרבה הצער אין להם חבר אחד בעל אזרחות ישראלית", אומר בימנט, אב לילדים בכיתה ב' ו-ד', שלומדים בבית הספר גוונים. "ערכנו שביתה בבית הספר כשנפתח, לפני שנתיים, הלכנו למשרדי העירייה, נפגשנו עם מי שצריך, אבל דבר לא השתנה".
"העברית שלנו לא טובה", אומר בימנט בשיחה שמתקיימת באנגלית, "איננו יכולים לעזור להם בלימודים. זה היה ככה בגן והמשיך ליסודי. אם הם היו לומדים עם ילדים שדוברים עברית מלידה, הם היו מתפתחים. בינתיים הם מפתחים רק קשיי תקשורת.
"אין לנו תלונות למורים ולצוות בית הספר. הם עושים כמיטב יכולתם לחנך את ילדינו. אבל לאיזה הישג אפשר להביא כיתה שלמה שלא יודעת עברית? אני חושש שילדי ינשרו ממערכת החינוך בהמשך, שלא יצליחו להסתדר, שלא יגיעו לאקדמיה. עכשיו הם על אפס, על מינוס, נשארו ברמה של מחסן ילדים".
"אני חושש שילדי ינשרו ממערכת החינוך בהמשך, שלא יצליחו להסתדר, שלא יגיעו לאקדמיה. עכשיו הם על אפס, על מינוס"
טדרוס, אב לשני ילדים בגילאי גן, דווקא משמיע ביקורת כלפי הצוות החינוכי בבתי הספר המופרדים: "ההורים לא מקבלים הודעות מאנשי הצוות, אין להם כוח ויכולת לשבת עם 32 הורים ולהסביר לכל אחד מהם מה צריך לעשות ואיך. לעומת זאת, בבתי ספר לא מופרדים זה אחרת, שם לצוות יש יכולת להשקיע בתלמידים החלשים בכיתה".
טדרוס מעיד שנאבק כדי שילדיו ישובצו בגנים אינטגרטיביים. "כבן לקהילת מבקשי המקלט בישראל, חשוב לי שהילדים שלנו יקבלו את זכויותיהם במלואן. אני מביט בילדים בשכונה ורואה שהם לא מתקדמים, הם מדשדשים במקום מבחינת השפה ויכולת ההבעה העצמית. הסגרגציה לוקחת לילדים את ההזדמנות. הילדים חושבים שהם חלשים כמו שאנחנו היינו חלשים כשהגענו מאפריקה".
בהפגנה פגשנו את ס', בת אחת עשרה וחצי, תלמידת ביאליק רוגוזין. היא היתה שם עם משפחתה וחברותיה. "הייתי בגן שבו המחנכות היו יהודיות ישראליות, אבל כל הילדים היו כמוני", היא מספרת, "לא למדתי עברית טוב בגן ואני יודעת שאני לא ברמה של בני גילי השראלים. יש לי חבר כמוני. הוא צעיר ממני בשנה ולומד בבית ספר של ישראלים. הוא כבר יודע את מה שאני לומדת רק עכשיו, למרות שאני גדולה יותר. גם שפי פז ומי שאיתה צועקים לי שאני מאפריקה ושאני גרועה. אני גאה במי שאני, אבל רוצה לקבל את מה שישראלים מקבלים. אני רוצה ללמוד בבית ספר איתם".
מלט, בת 23, היא סטודנטית לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. היא הגיעה לישראל כשהייתה בת תשע ב-2008 ולמדה בבית הספר היסודי "מגן" בשכונת אפקה. "כשסיימתי את היסודי נתנו לי אפשרות לבחור בית ספר, וביקשתי להתקבל לליידי דייויס, המוסד אליו כל חברותי מהכיתה המשיכו. באמצע אחד השיעורים לקראת סוף השנה יועצת בית הספר הוציאה אותי משיעור לשיחה. היא אמרה לי שהיכולות שלי לא מספיקות לליידי דיוויס והציעה לי לעבור לביאליק רוגוזין, היא אמרה שבית הספר יהיה לי קרוב לבית, שילמדו בו ילדים כמוני, שאקבל עזרה שם. ממש במילים האלה.
"היועצת אמרה לי שהיכולות שלי לא מספיקות לליידי דיוויס והציעה לי לעבור לביאליק רוגוזין, היא אמרה שבית הספר יהיה לי קרוב לבית, שילמדו בו ילדים כמוני, שאקבל עזרה שם. ממש במילים האלה"
"כעסתי שנתנו לי לבחור לאן להמשיך ועכשיו מונעים ממני. אז הפסקתי להגיע לבית הספר. רק שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים פתאום קיבלתי מכתב מליידי דייויס שאמר שהתקבלתי. דווקא שם קיבלתי עזרה גדולה, הייתי בכיתה קטנה יותר, ממוצע הציוני שלי עלה ל-87, קיבלתי תעודת הוקרה והצטיינות. אנחנו נאבקים על התפתחות תקינה של ילדים, לא מעבר. יש ילדים שלומדים בבתי ספר מופרדים ונמצאים בפיגור של שלוש שנים. רק שילוב יפתור את זה".
פחד בבית ספר כפיר
בינתיים, הנהגת ההורים של בית ספר כפיר במזרח תל אביב מוחה נגד שיבוצם של שמונה ילדים להורים מאריתריאה. לטענת חברי הנהגת ההורים, בבית הספר לומדים ממילא תלמידים להורים אריתראים ששובצו אליו מתוקף אזור הרישום, ושיבוץ של ילדים נוספים מחוץ לאזור הרישום יפגע בילדיהם.
"מה שקרה בכפיר היה מפחיד מאוד", אומר טדרוס, "הורים חסמו את הכניסה לבית הספר בכוח. מילא שיגידו שאני מסתנן ולא מבקש מקלט, אבל הם מנסים למנוע כניסה לבית הספר של ילדים שנולדו פה, באותו בית חולים ואולי אפילו אצל אותו רופא כמו הילדים שלהם. להגיד לילדים שאין להם מקום כי מדובר בבית ספר בשכונה מוחלשת זה מחזה קשה מאוד".
"ההורים מנסים למנוע כניסה לבית הספר של ילדים שנולדו פה, באותו בית חולים ואולי אפילו אצל אותו רופא כמו הילדים שלהם"
בימנט דווקא מבין לליבם של הורי הנהגת כפיר. "הדרישה שלנו היא שהעירייה תפזר את הילדים בכל העיר. הילדים שלנו לא צריכים ללמוד רק באזור אחד", הוא אומר. "המאבק שלנו הוא לא נגד ההורים ולא נגד בתי הספר אלא מול העירייה ומשרד החינוך".
"מה שראינו ב'כפיר' מתחלק לשניים", אומר עו"ד הרן רייכמן מהקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, שהגיש את העתירה המנהלית נגד הסגרגציה בתל אביב יחד עם עו"ד טל חסין מהאגודה לזכויות האזרח. "מחד ישנה הפעילות של שפי פז ואמירות גזעניות של הורים ששום דבר לא יצדיק אותן, אבל מנגד קורה בדיוק מה שטענו שיקרה, על סמך ניסיון השנים הקודמות – עיריית תל אביב שמה לחץ על דרום העיר, מקום מוחלש ממילא. התושבים רואים שילדים מבקשי המקלט לא מפוזרים ברחבי העיר, לכן קליטתם הופכת לעול עבורם. זה מעורר את כל השדים ומביא להתנגדות גדולה שפוגעת בילדים בסוף.
התושבים רואים שילדים מבקשי המקלט לא מפוזרים ברחבי העיר, לכן קליטתם הופכת לעול עבורם. זה מעורר את כל השדים ומביא לפגיעה בילדים
"בעקבות העתירה שהגשנו והשיח שהתעוררו נגד הסגרגציה, עיריית תל אביב קיבלה עוד בקשות ממבקשי מקלט לשבץ את ילדיהם בבית ספר אחר. העירייה עשתה את הדבר הכי לא נכון, והרחיבה את השיבוצים רק לאיזור דרום ומזרח, ומשרד החינוך טומן את ראשו בחול. אני מאמין שאם משרד החינוך היה מקצה לעיריית תל אביב תקציב, השיבוצים היו נראים אחרת".