קשה ומזעזע היה לצפות בצילומי אמנון אברמוביץ' כשהוא מוקף שוטרים שמגנים עליו מפני המון שרודף אחריו, מגדף אותו ולועג לנכותו. הרבה פחות קשה אך עדיין מאד מטריד היה גם לצפות בד"ר אבישי בן חיים, פרשן ערוץ 13, שצועד במקביל למגדפים בעודו מצלם את המעשה המזוויע במכשיר הנייד שלו ולא עושה דבר למנוע אותו.
לכאורה בן חיים עשה דווקא את שאמור היה לעשות. הוא עיתונאי וככזה תפקידו לסקר ולתעד ולא להתערב. במובן זה התנהגותו היא לא רק מקובלת, אלא גם רצויה שכן רק כך מתאפשר סיקור עיתונאי מקרוב של אירועים מעין אלה. עיתונאי הרי אמור להיות זבוב על הקיר בחדר שחשוב שכולנו נדע מה באמת מתרחש בו. מה גם שהדילמה אינה קיצונית שכן אברמוביץ' לא היה בסכנה אמיתית והמשטרה הגנה עליו. אז מאין נובעת תחושת אי הנוחות כשאתה צופה באפס המעשה של בן חיים?
נדמה לי שזה בגלל שבן חיים כבר מזמן יצא במודע ובכוונת מכוון מספסל העיתונאים ביציע הירכתיים ועבר לחרטום השיח הציבורי כהוגה דעות ואף כגיבור תרבות, שמבקש להוביל מהפכה. הוא מזמן לא מסתפק בתפקיד הזבוב שמתבונן אך אינו מתערב, אלא הפך עצמו למי שזבובים אחרים נמשכים אל כוחו. כשהוא פועל ממקום זה, אין ספק שקמה לו חובת עשֶה במצב דברים כזה.
קל להבין זאת לפי האפקט שמייצרת נוכחותו בזירה. לרוב להימצאות עיתונאים בזירה יש אפקט מצנן (chiling effect). אנשים מול מצלמות ופנקסים פתוחים מתנהגים אחרת. הם נזהרים יותר במעשיהם ובמילותיהם. העובדה שאירועים חשובים כמו משפטי נירנברג שנערכו אחרי מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, או ועדות האמת והפיוס הדרום אפריקאיות שפעלו אחרי משטר האפרטהייד עדיין חקוקה בזיכרון האנושי – העצימה מאוד אפקט זה ועל בסיסם הוקמו בארבעים השנים האחרונות בעולם ארגוני watching רבים.
מנגד כשמדובר במי שמבקש לעצמו מנהיגות, יש להימצאותו בהמון אפקט הפוך. הן בהמון שמורכב ממתנגדיו שמתלהטים לנוכח הגעתו, והן בהמון שכולל את אוהדיו שעצם נוכחותו ממריצה אותם ושתיקתו משלהבת אותם. כשאותם בריונים, שאך רגע לפני העלו צילומי סלפי שלהם עם בן חיים לרשתות, רואים אותו רץ לצדם, מצלמם בלי לומר דבר הם מקבלים חיזוק ואף לגיטימציה.
הנה, רק לפני כמה רגעים הם קראו את ציוצו שלפיו "עכשיו בהפגנת תומכי נתניהו "גולני שלי". זה כאילו אני כותב את הליין האפ" (קרי: הוא למצער מבין אותם ומצדיק את מניעיהם) ועתה הוא ממשיך איתם. האם בהיעדר כל תגובה מצדו הם לא עשויים להבין שהוא עדיין מבין אותם?
ניתן ללמוד על ההבדל בין שתי הפונקציות גם מהאפקט הפוטנציאלי שהיה יכול להיות לדברי בן חיים. לו עיתונאי יטיף מוסר לאנשים אלה – זה לא היה עוזר אבל אם מעצב דעת קהל שנערץ על-ידם בשל התיאוריה שהוא משווק ושמצדיקה אותם עושה זאת – סביר שהיתה לזה השפעה.
לו עיתונאי יטיף מוסר לאנשים אלה – זה לא היה עוזר, אבל אם שמעצב דעת קהל שנערץ על-ידם בשל התיאוריה שהוא משווק היה עושה זאת – סביר שהיתה לזה השפעה
אבישי בן חיים אינו חריג. עיתונאים רבים זנחו זה מכבר את השאיפה לאובייקטיביות ולהצגת תמונה מאוזנת, ומיקמו עצמם בעמדה אקטיביסטית בראש מאבקים לתיקון עולם ולשינוי מדיניות בתחומים רבים – החל מהמאבק להתרת קנאביס וכלה במאבק לסילוק נתניהו מבלפור או להשארתו שם. רבים מהם מצאו צידוק למעשיהם בגישת הניו ג'ורנליזם שמראש מעמידה בספק את היכולת של כל עיתונאי להיות "מאוזן" ו"אובייקטיבי" ושרואה בעט העיתונאי כלי מרכזי לשינוי חברתי.
זרם זה שביקש לא לאפשר עוד לעיתונאי להתחמק מאחריותו האישית לכתיבתו ייצר מודעות להשפעת נקודת מבטו האישית של העיתונאי על תהליכי הכתיבה העיתונאית שלו. מתוך מודעות זו נטען שלא רק שהאובייקטיביות לא באמת אפשרית, אלא שגם השאיפה להצגת תמונה מאוזנת (שנהגה בעיתונות בעבר וביקשה כל הזמן להציג את הסיפור העיתונאי כעימות בין שני צדדים) היא בהכרח כוזבת שכן בכל כתיבה משתקפת העמדה האידיאולוגית של הכותב גם אם באופן סמוי ומתוחכם (בבחירת הנושא, הדוברים וכו').
מעצם זה שהניו ג'ורנליזם הפך את העיתונאי מזבוב על הקיר לגיבור האירוע העיתונאי (באופן נרקסיסטי במודע), הוא שלל ממנו את ההגנות והצידוקים שניתנות לעיתונאים שאינם חלק מהזרם הזה. בין השאר הוא לא יכול ליהנות יותר מהצידוק שלא להתערב במקרים כמו זה שקרה לאברמוביץ'. אמת, לעיתונאים מהזן הקודם זה אכן מוצדק ודרוש – אבל לאקטיביסטים מתקני-עולם אין אף פעם צידוק לעמוד מול מעשה נבלה ולא להתערב.
ובמילים ברורות יותר, אם אבישי בן חיים כותב את עצמו כבר זמן רב כגיבור המאבק למען ישראל השנייה אין לו את הזכות כעת – ברגעים הפחות 'מוצלחים' של המאבק – לשוב לעמדת הזבוב שעל הקיר ולא לעשות דבר. בטח לא אם על אותו קיר מוטח בחוזקה ראשו של אדם אחר, ובמקרה הזה ראשו המצולק מכוויות של אמנון אברמוביץ'.