אני אביגייל ביטון. אכן אביגייל ולא אביגיל. שמי כתוב עם שגיאה בתעודת הזהות, כי בזמן שרשמתי אותו לפקידה במשרד הפנים, לא ידעתי לכתוב עברית עדיין. על הדברים שעברתי בחיי אפשר לכתוב יותר מספר אחד, אבל אתחיל מהסוף: אני מורה, סטודנטית לתואר שני במדיניות חינוך שאסיים השנה, עם ציונים מאוד גבוהים לרוב, וגם מלמדת הוראה מתקנת, יוצרת ואקטיביסטית. אני אמא לשלושה ילדים, שי בן ה-21, הילה בת ה-16 וליאן, 11. השנה זכיתי בפרס יפה לונדון יערי, שמוענק לנשים אקטיביסטיות המובילות יוזמות למען נשים. ואני כתבת במקום הכי חם בגיהנום.

בבית ילדותי תוייגתי כילדה מרדנית, כי התנגדתי לכל סוג של אלימות או של אי צדק, גם כאשר זה לא היה מופנה כלפי. גם בבית הספר את קולי לרוב השתיקו, והמסר היה תמיד להימנע מוויכוחים, לשתוק כדי לחסוך מעצמי צרות. לרוב לא שתקתי ושילמתי על כך מחירים כבדים. בבית הורי כינו אותי "העורך דין של השטן", כי תמיד יצאתי להגנתן של אחיותי בזמן ויכוח עם ההורים. בבית הספר רוב מורי קבעו "שלא יצא ממני שום דבר", ואני די האמנתי לכל זה.

הרגשתי שלא משנה כמה אי צדק אחווה, תמיד מבקשים ממני להשתיק את הקול המבקש הוגנות וצדק

בגיל 24 עליתי מצרפת לישראל בתור "קטינה חוזרת" (מי שהוריה עזבו את הארץ בעודה קטינה), ללא ידיעת השפה העברית, ללא כל תואר או מקצוע. התקוממתי לא פעם על דברים שחוויתי בתהליך העלייה שלי ובכלל בהתמודדות עם הבירוקרטיה בארץ, ותמיד קיבלתי את אותה התגובה מהסובבים: "לא יכול להיות שככה מתנהגים בכל המשרדים הממשלתיים, אולי תבדקי את עצמך, משהו בך לא תקין". הרגשתי שלא משנה כמה אי צדק אחווה, תמיד מבקשים ממני להשתיק את הקול המבקש הוגנות וצדק.

בשנת 2014 התקשרה אלי עינת פישביין, שהקימה חודשים מעטים קודם לכן עם אירית דולב את המקום הכי חם. עינת ראיינה אותי לכתבה שנקראה "קווי חוסר הסיכוי", ובה תיארה את מסלול החיים רב המכשולים שלי ותיעדה את הקמת קבוצת הנאבקות למען הדיור הציבורי ומחוסרי קורת גג בדימונה.

---

הקול שלי, הקול של אחרים

המקום הכי חם לא הסתפק בלתעד את המאבק שלי, הן המשיכו לעקוב אחריי ברשתות החברתיות, ויום אחד פנו אלי בבקשה הנוגדת את כל מה ששמעתי בימי חיי: "הקול שלך ייחודי, והיינו רוצות שתביאי אותו באתר". בחשש גדול עניתי שעברית אינה שפת האם שלי, ושאני לא יודעת אם אני מסוגלת לכתוב. 

הן לא ויתרו. הסבירו שקראו טקסטים שלי, שיודעות איך אני כותבת, ושכמו כל הכתבים האחרים, הטקסטים עוברים עריכה. המקום הכי חם הוא למעשה המקום הראשון שבו קיבלתי הזדמנות לא רק להביא את הקול שלי, אלא גם את קולם של אחרים. זה גם המקום הראשון שנתן לי הזדמנות לפתח את יכולות הכתיבה שלי בעברית.

המקום הכי חם הוא למעשה המקום הראשון שבו קיבלתי הזדמנות לא רק להביא את הקול שלי, אלא גם את קולם של אחרים

כתבתי טור ועוד טור, כתבה ועוד כתבה, עם ליווי והדרכה ובשיתוף פעולה עם עיתונאים מעולים כמו ניב חכלילי, הפכתי לעיתונאית ולמדתי לפנות למקבלי ההחלטות כדי לבקש תגובות לתקשורת בעצמי. בדומה לתהליך שהמקום הכי חם עשו עימי, כשלא נטשו אותי לאחר פרסום הכתבה אודותי, גם אני המשכתי לעקוב אחר מי שכתבתי אודותיהן, עם חלק אף נאבקתי יחד בהיותי נאבקת דיור ציבורי, והשילוב של מאבק אזרחי ובמה תקשורתית אפשרו לנו להשמיע ולהשפיע. 

כל האנשים והנשים בכתבות, הן הגיבורות/ים האמיתיות/ים. הן ניהלו מאבקים בלתי מתפשרים והסכימו לחשוף את עצמן כדי לדרוש צדק לא רק עבורן – אלא גם עבור אחרים ועבור החברה. הליווי התקשורתי של המקום וכלי תקשורת עצמאיים אחרים הוא חלק חשוב במאבק אזרחי שמתנהל בפלטפורמות נוספות, ומכאן החשיבות של תקשורת שאינה ממומנת על ידי גופים שיצמצמו את חופש הכתיבה. 

הגיבורים האמיתיים

כל השנה אנחנו כותבות על אי צדק והפרה של זכויות, כדי להתריע ולתקן. לקראת השנה החדשה החלטתי שכדאי לספר דווקא כמה מסיפורי ההצלחה, שקרו בזכות הכתיבה והפרסום. איך השתנו חייהם של אנשים שנתתי להם קול, אחרי שאני קיבלתי את הקול ומקום משלי.  

למשל את הסיפור שפירסמנו ביוני האחרון על רחלי חיריק, שגרה בדירה מוזנחת ולא ראויה למגורים וזכתה ליחס מזלזל מעמידר. בעקבות הכתבה ופנייתנו לעמידר, חיריק קיבלה שיפוץ מקיף בביתה. "אלמלא התקשורת ברור לי שעמידר היו ממשיכים להתעלם מהפניות שלי כפי שעשו במשך שנים רבות", אמרה לי חיריק כשהתקשרה לספר על השיפוץ, "בזכות הכתבה אני מאושרת. באים אלי אורחים, ולא התביישתי לחגוג כאן ימי הולדת ולהזמין להפרשת חלה. אלוהים שלח לי אתכם".

או הסיפור של טלי, שסובלת מפוסט טראומה חמורה בעקבות תקופה ארוכה בה נאנסה בילדות ובנעורים על ידי אחיה, ופורסם במאי 2018. משרד הבריאות והביטוח הלאומי הכירו בפוסט טראומה שלה כנכות מוחלטת הפוגעת בתפקודה באופן משמעותי, אך במשרד השיכון בחרו לא להגדיר אותה כזכאית לדיור ציבורי בוועדת חריגים מפני שיש לה "ילד אחד בלבד" והיא אינה מתאימה לקריטריון "גודל משפחה מזכה". בזכות החיבור שעשינו בין טלי לאגודה לזכויות האזרח, שפנו ללשכת הרווחה, טלי הוכרה כזכאית לדיור ציבורי בוועדת חריגים. 

טלי: "אני לא צריכה לצאת ולהיות עם מישהו כדי שיעזור לי בכמה שקלים לשבת, או לחשמל או לדירה, כי כבר אין לי הוצאה של שכר דירה גבוהה כמו לפני כן"

 "לולא הכתבה לא הייתי מגיעה לעורכת דין מהאגודה לזכויות האזרח שנלחמה איתי עבור הזכות שלי לבית", אומרת טלי, "כל מה שהצלחתי לעבוד לפני, הלך לשכירות. ההוצאה הזו ירדה ממני וזו מתנה גדולה. אני יותר לא צריכה למכור את גופי, התחלתי להתנדב במפעל מוגן ואני גם כבר שנה שנייה באותה עבודה עם מנהלת שיודעת להכיל אותי. עשיתי שינוי מאוד גדול. עזבתי את הכל, זרקתי את הטלפון, והתחלתי מחדש. אני לא צריכה לצאת ולהיות עם מישהו כדי שיעזור לי בכמה שקלים לשבת, או לחשמל או לדירה, כי כבר אין לי הוצאה של שכר דירה גבוהה כמו לפני כן".  

שרונה אוחיון פונתה באמצע חורף גשום עם שתי בנותיה מדירת עמידר אליה פלשה חמישה שבועות לפני כן. שרונה, שסובלת ממחלת קרוהן ומקבלת אחוזי נכות שמשתנים לעתים בוועדות של הביטוח הלאומי ואינם מקנים לה קצבה, אינה מסוגלת לעבוד ומתקיימת מדמי מזונות בסך 3,000 שקלים בחודש. גם היא נמצאה לא זכאית לדיור ציבורי במשרד השיכון כי משפחתה לא ענתה לקריטריון הבלתי הגיוני למשפחות החיות מתחת לקו העוני – שלושה ילדים לפחות. 

לאחר הכתבה שפרסמנו בינואר 2017, חברת עמידר אכלסה את שרונה ובנותיה בדירת דיור ציבורי. "בלי תקשורת בחיים לא הייתי מתאכלסת", אמרה לי שרונה, "האכלוס משפיע לטובה, אני לא צריכה כל שנה לעבור מדירה לדירה, משכירות לשכירות, ואני מרגישה טוב יותר פיזית ונפשית. אם לא הייתם איתי בזמן הזה, ברור לי שלא היו מאכלסים אותי".

אתי: "בזכות אנשים אשר הכירו לי את כוחה של התקשורת והלחץ הציבורי על המערכת המעוותת הצלחתי לקבל את המגיע לי ולילדי"

ערב השנה החדשה אני נזכרת גם באירנה (שם בדוי) ואנסטסיה שאת הסיפור שלהן סיפרנו ושזכו ליחס ממשרד השיכון רק לאחר פנייתנו למשרד. או בליז, אם חד הורית לשני בנים בוגרים שמצבה הנפשי הלך והדרדר בזמן שהתגוררה בדירה ציבורית במצב בלתי אפשרי ועד מסכן חיים. את השנה החדשה היא כבר תחגוג בדירה ציבורית שנרכשה במיוחד עבורה בהתאם לצרכיה.

"לצערי הרב כאשר נלחמתי לבד במערכת כשלתי כל פעם מחדש, אבל כאשר הצטרפו אנשים טובים על הדרך ומאחת הפכנו לקבוצה גדולה הכוח נהיה גדול יותר. בזכות אנשים אשר הכירו לי את כוחה של התקשורת והלחץ הציבורי על המערכת המעוותת הצלחתי לקבל את המגיע לי ולילדי. העזרה התקשורתית תמיד מנצחת, זה עצוב שככה המערכת עובדת במדינה הזאת, אבל בזכותכם היום אנו תחת קורת גג. כוח התקשורת הוא כוח השינוי". את המילים העצובות והמרגשות האלה כתבה לי אתי מילר, שאת הסיפור שלה הבאתי לפני שנה וחצי.

גם אם מדובר לרוב במקרים פרטיים, של משפחות ויחידים, פרסום הכתבות והקול הייחודי שזכינו לתת להם הוא הבעת קול מחאה, שיוצא נגד המדיניות והמערכת. לא הצלחנו לתקן אותה, אבל ניסינו, ובוודאי שלא הסכמנו לשתוק. אנו נמשיך להיות הקול של כל המושתקים, המופלים, כל מי שהמדינה הפקירה באי צדק משווע.

עבורי, להיות עיתונאית במקום הכי חם בגיהנום, המקום הראשון בחיי שביקש לשמוע ולהשמיע את קולי ולא להשתיק אותו, זה להיות אקטיביסטית עם הכלי הכי דמוקרטי: חופש הביטוי, ולא רק שלי. ובניגוד למה שמורי אמרו עלי, במקום תמיד אומרים לי: "איפה חוסר הסיכוי (מהכותרת של הכתבה ההיא) – ואיפה את?"