עיתונאית גל"צ הדס שטייף ומקורביה הוכו אתמול בתדהמה עת השופטת הבכירה אושרי פרוסט-פרנקל הקריאה את פסק הדין בתביעה של העיתונאי נתן זהבי נגדה באולם בית משפט השלום בתל אביב. בפסק הדין שלה קבעה השופטת כי שטייף הוציאה את דיבתו של זהבי, תוך שהיא מותחת ביקורת קשה על עבודתה העיתונאית. עוד קבעה כי שטייף תיאלץ לפצות את זהבי בסכום של 390 אלף שקל – כ-30 אלף שקל על כל פרסום ועוד כ-30 אלף שקל בגין הוצאותיו על שכר טרחה לעורכי הדין שלו, ליאור אפשטיין ושלומי וינברג.
לא רק שטייף הוכתה בתדהמה. בפרקליטות מחוז תל אביב אזרחי נאלמו דום. כשביקשנו מהם לשוחח על פסק הדין, הם ביקשו ללמוד אותו קודם. הפרקליטות ייצגה את שטייף בתיק הזה שכן הפרסומים המרכזיים בנושא פורסמו בתחנת הרדיו בה היא עובדת – גלי צה"ל, השייכת למדינה. זהבי לא תבע את גל"צ אלא את שטייף בלבד על 13 פרסומים, לא רק בתחנה הצבאית אלא גם בכלי תקשורת אחרים וברשתות החברתיות.
קריאת פסק הדין של פרוסט-פרנקל אינה מותירה הרבה מקום לספק – שטייף, עיתונאית ותיקה ומנוסה, עשתה עבודה גרועה מאוד בכל הנוגע לסיקור של זהבי כעבריין מין. עבודה רשלנית אפילו. היא לא העבירה את הנשים פוליגרף; לא נפגשה עמן אלא הסתפקה בעדות טלפונית; לא קיימה שיחות עם עדים אפשריים שיאמתו את סיפורי הנשים ועוד. השופטת, כפי שעולה מפסק הדין, לא האמינה לה כלל. לא לגבי הדיוק בעובדות, לא לגבי מספר העדויות ששמעה ולא לגבי תוכן העדויות שטענה שבידיה. היא קבעה ששטייף נהגה בחוסר תום לב ולא בדקה את המידע שהגיע אליה. מהבחינה הזו, השופטת ביססה את קביעותיה בפסק הדין. קשה להבין איך כתובתיה של שטייף בכלל צלחו את הייעוץ המשפטי של התחנה והגיעו לישורת השידור ברדיו.
לצד זאת, הקריאה גם מלמדת שוב עד כמה מערכת המשפט אטומה לגמרי ככל שהדבר נוגע לסוגיות של הטרדות מיניות. למעשה, כשקוראים את פסק הדין הזה אפשר לקבל את הרושם כי כתב אותו גבר אמריקאי לבן ומבוגר שיצא מהסדרה מד מן. הוא כולל משפטים שקשה להאמין שנאמרים על ידי שופטת (או שופט) בשנות ה-2000 ובפרט בעידן מחאת מי טו הבינלאומית.
"תחושות סובייקטיביות"
נדמה שהשופטת התייחסה לתביעה שבפניה כאל תיק של עבירות מין ולא תיק של תביעת לשון הרע, זאת כשהיא מתייחסת לכל עדות מהעדויות שהביאה שטייף, בפרסומיה ובבית המשפט, ומתיימרת לקבוע האם היתה בהתנהגותו של זהבי הטרדה או לא, תוך שהיא מתעלמת מהעובדה ששבע נשים העידו על מעשיו, דבר שקשה להבין כיצד אין אינטרס ציבורי לדווח עליו.
פרוסט-פרנקל כתבה: "לא הובאו עשר עדויות להטרדה מינית (כפי שטענה שטייף בחלק מפרסומיה – ש"ש) – הובאו בסך הכל שבע שבאף לא אחת מהן הוכחה הטרדה מינית".
אבל אפילו אם הביטוי "בסך הכל" היה בחירת מילים גרועה של השופטת, בלי כוונה להמעיט בערך מספר העדויות שהובאו בפניה בהליך המשפטי – לא נעדרו מפסק הדין האחרון של שופטת קביעות ואמירות שהגיע זמנן להיעלם מהעולם.
שתי נשים שונות סיפרו על מקרים שונים שבהם זהבי ניסה לנשקן בכח: האחת אישה שישבה בבר של מסעדת סטפן בראון בתל אביב ביחד עם אחותה – שהעידה על כך גם היא – והשניה, מלצרית בבר השופטים שסיפרה גם על כך שזהבי נהג להשתכר שם מדי ערב ולהתייחס בגסות לנשים. השופטת העדיפה להאמין לבעלים של שני מקומות הבילוי, תוך שהיא מתייחסת בפסק הדין אף לדבריהם על כך שאם היה קורה מקרה כזה הם בוודאי היו יודעים על כך.
היא לא הסתפקה בכך אלא גם הסיקה שכנראה לא היה ממש בדברי הנשים כי "השכל הישר מלמד כי ככל שהיה ממש באירועים הנטענים לאור מעמדו של זהבי כאיש תקשורת מפורסם סביר שהאירועים היו זוכים לחשיפה ולהד תקשורתי, דבר שלא קרה בזמן אמת".
אישה נוספת – א.פ – לא שינתה את דעתה של השופטת למרות שסיפרה כי כשישבה בבר השופטים על הספה זהבי נכנס לימינה, הניח ראש על בטנה, נגע בה, והיא הרגישה חסרת אונים, נסערת ומושפלת מכך שנגע בה מינית. פרנקל-פרוסט קבעה שהעדה לא הסבירה מה הכוונה "נגע בה מינית" ותהתה האם בכך שהניח את הראש על הבטן מדובר בהטרדה מינית. "דומה שהגדרת האירוע כהטרדה מינית נשענת על התחושות הסובייקטיביות של העדה, תפיסתה את האירוע ולא יותר מכך", כתבה השופטת, ושוב בחרה להאמין לבעל הבר שעדותו "לא התיישבה עם האירוע הנטען".
תחושת סובייקטיביות יחסה השופטת גם לא.כ, אישה שסיפרה שפגשה את נתן זהבי בדירתו כמה פעמים ובאחת מהן התחיל לגעת בה וניסה להכניס יד מתחת לחולצתה ולמכנסיה. היא סיפרה כי הרגישה קפואה וכי זהבי נתן לה 20 שקל למונית ואמר לה ללכת. ומה כתבה עליה פרוסט-פרנקל? היא כתבה כי מדובר בבגירה שנפגשה עם זהבי מספר פעמים בדירתו ובאחת הפעמים ניסה ליצור קשר אינטימי והיא סירבה.
השופטת כתבה כי ייתכן ולאור העובדה שהעדה הסכימה להיפגש עם זהבי בדירתו מספר פעמים הוא הבין שהיא מעוניינת בקשר: "איני סבורה שיש לראות במקרה זה יותר מניסיון חיזור שכשל כשהבין שהיא אינה מעוניינת בקרבה אינטימית. איני סבורה שיש להעדיף דווקא את הפרשנות הסובייקטיבית של העדה על פני עדות התובע, שטען בעדותו כי אינו זוכר את האירוע. עסקינן בפרשנות מוטעית של התובע אודות כוונה של א.כ כלפיו ואין בכך כדי להוביל לכדי הטרדה מינית כמשמעה בחוק".
"חכי תראי איזה הצלפות תקבלי"
אפילו סיפוריהן של שתי נשים על התנהלות זהבי מולן עת היו קטינות לא הזיזו את השופטת מעמדתה. ש.ב למשל הצהירה כי ב-2012, כשהיתה בת 17, ראיינה את זהבי במסגרת לימודיה במגמת תקשורת ועיתונות. היא ציינה כי שוחחה עמו בטלפון, הקליטה את השיחה ושלחה לו את הכתבה שהכינה. על פי פסק הדין הם החלו להתכתב דרך הרשת החברתית פייסבוק בשעות מאוחרות. בשיחות אלו היא טענה כלל זהבי רמיזות מיניות. הוא אמר לה למשל לטענתה, "אחטוף אותך למלון הילטון ושם אספר לך סיפור על כיפה אדומה", או "תיזהרי המורה תמיד היו לי חלומות אירוטיים על המורות שלי", או "חכי תראי איזה הצלפות תקבלי שאראה אותך". כשנחקרה, העידה ש.ב שהדברים של זהבי עוררו בה גועל.
ופרוסט-פרנקל? היא כתבה בפסק הדין שעברה על ההתכתבויות בין השניים ולא מצאה רמיזות מיניות משמעותיות. היא ציינה כי ש.ב יזמה חלק מהשיחות וציטטה הודעה שבה כתבה ש.ב, "מאז השיחה שלנו אני מחוברת לפייסבוק מייחלת לרגע שתשלח עוד הודעה". השופטת ציינה כי "חלק מהביטויים הינם וולגרים בהומור שייתכן שאינו בהיר והמשמעויות יכולות להתפרש לכאן ולכאן" אבל עם זאת כתבה כי לטעמה רחוקה הדרך מלטעון כי יש בהתכתבויות האלו הטרדה מינית כמשמעה בחוק וכבר נקבע כי זו נבחנת בראיה אובייקטיבית של הדברים.
ד.מ העידה כי כשהיתה בת 17 וחברתה בת 19 הן נסעו לאילת, ועקב ויכוח עם ידיד שרצה לקיים איתה יחסי מין, נותרו שתיהן בלילה על החוף. החברה שלה אמרה לה שהן יכולות לישון אצל זהבי. הן נכנסו אליו ובשלב מסוים החברה יצאה מהדירה וזהבי הביא לה מזרן על הרצפה והיא הלכה לישון. לטענתה, אחרי שהלכה לישון זהבי – בלי שאמר משהו – קיים איתה יחסי מין כשהיה ברור לו שהיא קטינה, אבל הוא לא השתמש בכח.
והשופטת פרוסט? היא כתבה כי גם על פי תיאור העדה מדובר ביחסי מין שהעדה לא התנגדה להם, ומצאה לנכון לציין שד.מ הגיעה מיוזמתה לדירה של זהבי בלי להכיר אותו כלל. היא הזכירה כי מדובר באירוע שהתרחש ב-1985, כלומר לפני יותר מ-30 שנים וכי "גם אם תקבל את עדותה של ד.מ לא הוכח לפניה שזהבי ידע שהיא קטינה….".
שדולת הנשים קראה אתמול לפרקליטות לערער על פסק הדין: "לאורך כל פסק הדין, מבטלת השופטת, בזו אחר זו, שבע עדויות של נשים על הטרדות מיניות שחוו ומעדיפה על פניהן את גרסתם של בעלי הברים בהם זהבי היה מבלה, ואת הצהרותיו של זהבי עצמו. ביטויים כמו "אצליף בך" ו"אספר לך סיפור על כיפה אדומה והזהבי", בהם פנה זהבי לנערה בת 17, בוטלו על ידי השופטת כאילו הם אינם הטרדה מינית. וכאשר אחת המתלוננות מספרת שזהבי נגע בה באופן מיני והניח את ראשו על בטנה, אומרת השופטת שהטענה שמדובר בהטרדה מינית היא תחושה סובייקטיבית של המתלוננת.
"זהו פסק דין קשה. מקומם. שמחזיר אותנו עשרות שנים אחורה במאבק בהטרדות ובפגיעות מיניות. חלוף הזמן מהמעשים הנטענים משמש את השופטת שוב ושוב להטיל ספק בעדויות של נשים, למרות כל מה שאנחנו יודעות היום על הקשיים הבלתי נתפסים בהגשת תלונה. ולא פחות: זהו פסק דין שדורש מעיתונאיות ועיתונאים מן השורה לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים כדי לפרסם עדויות שמגיעות אליהן על הטרדות מיניות. אנחנו קוראות לפרקליטות לערער על פסק הדין ההזוי הזה ולא לפגוע בהישגים הכל כך חשובים במאבק באלימות המינית".