המשטרה עושה בדיוק את מה שמצופה ממנה – הפיכה משטרית במפלס הרחוב 

בסוף השבוע שעבר הותקף ח״כ איימן עודה (חד״ש) באלימות קשה על ידי פעילי ימין במהלך הפגנה בנס ציונה. הפורעים הקיפו את רכבו, ניפצו את שמשתו, וקראו "מוות לערבים". האלימות נמשכה גם בזמן שעודה נאם, כשנזרקו לעברו חפצים, וכשניסה לעזוב את המקום. למרות התרעות מוקדמות על כוונה לשבש את הנאום, המשטרה לא נערכה בהתאם. גם לאחר התקיפה, נעצרו שלושה חשודים בלבד, ששוחררו לאחר זמן קצר בטענה כי אין ראיות מספקות. אלא שתחקיר "הארץ", "אלימות ישראל" ו"פייק ריפורטר" מצא כי ברשתות החברתיות קיימים עשרות תיעודים מהם ניתן לשחזר את מהלך התקיפה לפרטי פרטים, ולזהות את התוקפים המרכזיים בפרצופם ובשמם.

עוד לפי ההפגנה, לא רק שהמשטרה נמנעה מלהתכונן מראש לאירוע בעל פוטנציאל הסלמה ודאי, אלא שגם בחרה שלא לחקור אותו בדיעבד. איש מהצוות של עודה, שנכחו בזירה והיו עדים ישירים לאלימות, לא תוחקר. מצלמות האבטחה במתחם, שיכלו לשפוך אור על אחת התקיפות החמורות ביותר – זריקת הסלע שניפץ את השמשה האחורית – מעולם לא נבדקו.

כאשר מדובר במחאות, האלימות מנוהלת על ידי המשטרה באמצעות ״קבלני משנה״ – פורעי החוק מימין

נדמה שכאשר מדובר במחאות כולם עושים את עבודת המשטרה, מלבד המשטרה עצמה. הציבור מתעד, עיתונאים חוקרים, חוקרי רשת מזהים, שמות נחשפים, ראיות נאספות. והמשטרה? מסירה ידיה במקום להפעיל סמכות ולאכוף את החוק. האמנם? או שהאלימות מנוהלת על ידי המשטרה באמצעות ״קבלני משנה״ – פורעי החוק מימין – באופנים שמזכירים את ניהול האלימות הצבאית בגדה המערבית באמצעות מתנחלים?

לא ״אוזלת יד״, מדיניות

בעוד אנחנו ממשיכים להניח שלמשטרה יש תפקיד של שמירה על משטר דמוקרטי, היא משמשת  ככלי בידי מי שמחסל אותו לבניית משטר אחר. זו לא "הפרטה" – כי הכוח לא הוצא מהמדינה וזו גם לא "הפקעה" – כי המדינה לא יכולה להפקיע מעצמה את מה שתמיד שימש אותה: אלימות ככלי שליטה. זו הרשאה לשימוש בכח. 

המשטרה לא מאבדת שליטה, היא מפעילה אותה בעקביות, ובאכזריות שהולכת ומסלימה. האלימות נגד מפגינים, ההפקרות מול פורעי הימין, השימוש המכוון בכוח מדכא ובאמצעים פסולים – כל אלה אינם סימנים של קריסת המשטרה, אלא סימנים לתהליך בנייה של משטר אלים

לא מדובר באוזלת יד, מדובר במדיניות. מדיניות שמתגבשת כבר שנים. אלימות המשטרה כלפי מוחים, וההתעלמות המכוונת מפורעי הימין ומה התראות המוקדמות על תכנוניהם, יחד ולחוד – אינן משקפות סטייה מהנורמה הדמוקרטית, אלא התנהלות חריגה שהפכה לנורמה. המדינה לא מוותרת על המונופול על האלימות – אלא פשוט משנה את הדרך שבה היא מפעילה אותו. בדרך לשינוי המשטר, ניתנת הרשאה לקבוצות שנאמנות לשלטון או מזוהות עם ההגמוניה הפוליטית להפעיל את האלימות מטעמו. כשמדינה מאפשרת לפעול בשמה, בדרכה ולטובתה – זו לא התפרקות ריבונית, אלא פשוט מימוש של ריבונות במודל חדש. והמהלך האלים הזה מפרק את יסודות שלטון החוק, לא בשם היעדר שליטה, ההיפך – בשם צורת שליטה חדשה.

הגיע הזמן להפסיק להשתמש במונחים של "אובדן שליטה" ו"אוזלת יד". המשטרה לא מאבדת שליטה, היא מפעילה אותה בעקביות, ובאכזריות שהולכת ומסלימה. האלימות נגד מפגינים, ההפקרות מול פורעי הימין, השימוש המכוון בכוח מדכא ובאמצעים פסולים – כל אלה אינם סימנים של קריסת המשטרה, אלא סימנים לתהליך של בנייה של משטר אלים, יהודי והיררכי עם מסר ברור: מי שאינו מתיישר עם עמדתו הרשמית של המשטר – יופקר. הוא מסומן אוטומטית כחשוד, מודר מהגנת החוק ונעשה חשוף לאלימות ללא כל אמצעי התגוננות לגיטימי. כך כל אזרח שמתיישר עם המשטר רשאי להשתיק, להוקיע ולהפעיל אלימות, ברשות שבשתיקה מצד הממסד. 

עוד בספטמבר 2022, פנו באגודה לזכויות האזרח למפכ"ל המשטרה דאז קובי שבתאי, לגבי אותה מגמה מדאיגה: תקיפות חוזרות ונשנות של פעילים ופעילות נגד הכיבוש, שהתרחשו לא פעם בנוכחות שוטרים והסתיימו באפס מעצרים. לא חקירה, לא זימון, לא הרחקה. אם כבר, לעיתים קרובות מדי, השוטרים עצמם עמדו לצד התוקפים, ולעיתים אף צולמו לוחצים להם ידיים או מתלוצצים עימם. הבעיה מחמירה כשמרבית התקיפות מתבצעות על ידי תוקפים אנונימיים – אנשים שהמפגינים לא מכירים. כשהמשטרה לא עוצרת אף אחד בזמן אמת, היא גם מונעת מהמותקפים אפשרות אמיתית להגיש תלונה.

המציאות ברורה

למשטרה אין כוונה להגן על חופש המחאה של כל האזרחים, בטח שלא בכל מחיר. להיפך – היא אט-אט הופכת את הזכות להפגין לפריבילגיה שניתנת תמורת נאמנות ומוענקת לקבוצות הפועלות בשם נאמנותן לשלטון. המדינה לא מאבדת את המונופול על האלימות אלא מאצילה כוח לגורמים אזרחיים שיפעלו כשומרי סף אידיאולוגיים: מי שמזוהה כ"נכון", מקבל רשות להפעיל אלימות. מי שלא – מי שמעז למחות נגד המלחמה, הכיבוש, הפאשיזם או הקריסה הכללית – מסומן כאויב פנימי.

על פי נתוני "אלימות ישראל", מתחילת 2025 תועדו כ־60 מקרים של תקיפות מפגינים על ידי "מפגיני נגד", ברובם המשטרה כלל לא התערבה. ההערכה היא כי מספר זה אינו כולל עשרות מקרים נוספים שלא דווחו, בין היתר בשל חשש של מפגינים ומפגינות, וייתכן ולא כולל אלימות כלפי של מי שנתפסים כ"רדיקלים" מדי מצד מרבית מהתקשורת. המשמעות ברורה: אלימות פיזית מצד אזרחים מופעלת באופן שיטתי נגד פעילי ופעילות מחאות שאינן מתיישבות עם אג'נדה מסוימת.

באגודה לזכויות האזרח פנו שוב למפכ"ל בחודש מאי, הפעם בעקבות אירועים חמורים של תקיפת אזרחים שהשתתפו במחאות ובאירועי זיכרון על ידי קבוצות ימין מאורגנות, בשני מקרים מרכזיים – מחאה בבאר שבע והקרנת טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני ברעננה. המשתתפות והמשתתפים הותקפו באלימות מילולית ופיזית, שהובילה לפציעות ולנזק לרכוש. 

בשני המקרים, למרות התראות מוקדמות והפצת קריאות הסתה ברשתות, המשטרה לא נערכה ולא פעלה להגן באופן אפקטיבי על המשתתפים. הנוכחות המשטרתית הייתה דלה, לא הוקם חיץ אפקטיבי בין המפגינים לתוקפים ולא נאסף מידע על התוקפים. בבאר שבע המשטרה אף הורתה למוחים השקטים להתפזר במקום להגן עליהם, ובכך אפשרה לתוקפים האלימים לסכל את המחאה החוקית.

כשפעילים ופעילות, ארגוני זכויות אדם והתארגנויות שונות הציפו את המשטרה בעדויות, ובתיעודים, מעשרות מקרים שנאספו מרחבי הארץ התגובה הקבועה הייתה ניסיון צמצום: "מדובר במקרה פרטני" או "פנו לגורמים הרלוונטיים". כאילו לא מדובר בדפוס רחב, שיטתי, ואלים.

המסר מחלחל

חובתה הראשונה של המשטרה היא להגן על שלום האזרחים, ובפרט על מי שמממש את זכותו החוקית להפגין. קודם כל, לפני הכל. לא מדובר בשאלה של סדרי עדיפויות. אבל שוב ושוב אנחנו רואים את ההיפך הגמור: המשטרה מגנה על התוקפים, ומפקירה את הקורבנות. כך למשל היה גם באירוע התקיפה של בית הכנסת הרפורמי ברעננה: במקום לפזר את ההמון המוסת שצרח, קילל וירק על המתפללים, בחרה המשטרה להוציא דווקא את המותקפים החוצה, הישר אל תוך האלימות. לא הגנה, הפרדה או מימוש של החוק. כמעין מצעד בושה מתוזמן מול ההמון המוסת, בניצוחה של גוף שאיבד כל מצפן מוסרי.

בשנתיים האחרונות אלימות כלפי מפגינים הפכה לריטואל מוכר, והמשטרה – במקרה הטוב עומדת בצד, ובמקרה הרע, משתפת פעולה. מקריית אונו ועד רחובות, מצומת הגומא ועד כיכר פריז – קבוצות תוקפים המזוהים עם הימין הקיצוני תקפו באין מפריע אזרחים ואזרחיות שהפגינו למען השבת החטופים וסיום המלחמה. האלימות הזו אינה חריגה. היא חוזרת שוב ושוב, כמעט בצייתנות, בכל פעם שהופיעו סדקים במלחמה. 

המסר מחלחל – המשטרה, שאמורה להגן על חופש הביטוי והמחאה, הפקירה את הרחוב לאלימות פוליטית. מי שמוחה היום נגד השלטון ונגד המלחמה, עושה זאת תוך סיכון פיזי, ללא הגנה, בזמן שהתוקפים מסתובבים חופשי, מתועדים, מוכרים, אך לא מואשמים

ככל שהציבור מתחיל לקלוט את עומק הכישלון – הביטחוני, המדיני, המוסרי  כך מתגברת האלימות כלפי מי שמעזים להגיד את האמת בקול. מה שהתחיל בהתקפות על מפגינים נגד המלחמה המשיך בהתקפות נגד משפחות החטופים שדרשו את חזרת יקיריהם. לא מדובר בהתפרצות רגשית של אדם בודד או של כמה – אלא היערכות והתארגנות אלימה על בסיס תבנית קבועה של דיכוי פוליטי. אלימות אידיאולוגית, ממוקדת, שפועלת נגד עצם קיומו של קול אזרחי מתנגד במרחב הציבורי.

המסר מחלחל – המשטרה, שאמורה להגן על חופש הביטוי והמחאה, הפקירה את הרחוב לאלימות פוליטית. מי שמוחה היום נגד השלטון ונגד המלחמה, עושה זאת תוך סיכון פיזי, ללא הגנה, בזמן שהתוקפים מסתובבים חופשי, מתועדים, מוכרים, אך לא מואשמים. כל עוד הם תומכים במלחמה מותר להם הכול. למתנגדים האגרוף של המדינה יגיע, אם לא באמצעות שוטר, אז מידיו של אזרח חמוש באישור שבשתיקה. 

כאשר המשטרה נמנעת מלהפריד בין מפגינים כחוק לפורעי חוק, היא כושלת בתפקידה לאכוף נורמות דמוקרטיות, ומקדמת תהליך המרה של שלטון החוק לשלטון פשיסטי מבוסס-נאמנות לאליטה השלטת. תהליך ההמרה מושתת על סימון הגבול בין ידיד ואויב; בין מי ש"ראויים" להגנה למי שאינם. בכך קובעת המשטרה את גבולות הלגיטימיות של מחאה אזרחית. 

במציאות הזו אפילו הגנה עצמית נתפסת כפרובוקציה. במצב בו הדמוקרטיה מאוימת במפלס הרחוב, פנים אל פנים, עצם העמידה, עצם הדיבור – נתפשים כאיום בעיני המשטר ולכן, מהווים התנגדות. ככל שיש יותר עיניים מביטות, מתעדות ומבינות מה מתרחש – כך העמדת הפנים בדמוקרטיות חלולות כמו זו שישראל של נתניהו הפכה להיות, בהשראת רוסיה של פוטין או הונגריה של אורבן, לדוגמה, של הגנה על חופש הביטוי הולכת ונעשית מגוחכת עד בלתי אפשרית. כשהוא עם הגב אל הקיר, למשטר כזה אין ברירה אלא להודות שחופש הביטוי מאיים עליו. תשאלו את המפגינים בחיפה ובירושלים, הם יספרו לכם איך זה מרגיש.