הבוקר (ד׳), התקיים בבית משפט השלום בבת-ים דיון נוסף במסגרת הליך הנזיקין האזרחי של משפחת סלמסה, שתובעת מהמדינה חצי מיליון שקל על "תקיפה, אפליה וכליאת שווא" של יוסף סלמסה, וכן פיצוי (שאת גובהו תקבע השופטת שרי סנדר מקובר) בגין הנזקים הבריאותיים, הנפשיים והכלכליים שנגרמו להורים ולאחים והחזר הוצאות משפט. "לא רצינו להגיע לתביעה אזרחית. אבל לא הצלחנו להביא לחקירה פלילית נגד השוטרים ששיקרו", אמרה האחות בנצ'י סלמסה למקום הכי חם בגיהנום בדיון הקדם המשפטי שהתקיים בינואר 2023.
הדיון הבוקר היה גם הוא דיון קדם משפט, בטרם הגשת תצהירים ומעבר לשלב ההוכחות, והתקיים ברובו מחוץ לפרוטוקול. זהו ניסיון נוסף ואחרון להידברות בין הצדדים על מנת להגיע לפשרה. בפברואר האחרון התקיים דיון במעמד עורכי הדין בלבד, בו הוצגה טיוטת הסדר פשרה, אולם זו לא הוגשה לבית המשפט. את הדיון הבוקר פתחה השופטת בתזכורת לצדדים: "הייתם כבר בגישור ובקדם משפט לפני כמה חודשים. נרקמה טיוטת הסכם פשרה, אך נותרו מחלוקות לא פתורות."
לדיון הגיעו אמו של יוסף, פרנוס סלמסה, האח אשר ובת הדוד טהונה מהרט. האב, טדלה סלמסה, נפטר לפני כשנה, ואח נוסף של יוסף נפטר כמה שנים קודם לכן – נתון שממחיש את עומק הפגיעה והמחיר הכבד שהשאיר האירוע על המשפחה. בנוסף הגיעו גם זיוה מקונן מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה לשעבר, שמלווה את המשפחה כבר 11 שנים, ואלסה ברוך יאסו מתנועת "אמהות על המשמר", שהוקמה בעקבות מותו של סלמסה.
משטרה חסרת הכרה
במהלך הדיון עלה כי הפער המרכזי בין הצדדים נוגע לא רק לשאלת הפיצוי הכספי אלא בעיקר למשמעות הציבורית והערכית של נוסח הצהרה של המשטרה. בני המשפחה ביקשו לראות בדיון לא רק כהליך טכני משפטי אחרון, אלא הזדמנות להכרה ולתיקון. הכרה בכך כי מדובר באירוע בו נפל פגם חמור בהתנהלות המשטרה, ותיקון שיתבטא בלקיחת אחריות, הפקת לקחים והבעת חרטה כדי למנוע מקרים דומים בהמשך. כבר בתחילת הדיון היה ברור כי המשטרה לא מתכוונת להביע חרטה או להכיר בעוול שנעשה למשפחת סלמסה, שכן לטענתה לא ניתן לקשור בין אירוע המוות למעצר של סלמסה. "אנחנו בתביעת נזיקין ומדובר בסעד שאינו נזיקי", אמרה נציגת הפרקליטות, עו"ד אורנה פורגש, ראש המחלקה לענייני ביטחון ואכיפה משולבת. היא הבהירה כי מדובר בנוסח חריג שמלכתחילה הלכו איתו "עד הקצה" בגלל שהם מבינים שיש כאן רגישות.
"עם פשרה כזאת אין סיכוי. אני אלחם על זה כי אם נעבור על זה בשתיקה מחר זה יהיה הילד שלי".
עו"ד ניבה דורסט, המייצגת את המשפחה, השיבה כי אמנם היא מבינה שהמשטרה "מתחה את החבל", אולם יש כאן משפחה שמתמודדת עם כאב."זה התיק שלהם, זה המקרה שלהם – ולהם יש רק אחד כזה. אולי המשטרה מרגישה שהלכה דרך – אבל זה החיים שלהם".
בנוגע לטענות שעלו בדיון, באשר לצורך העקרוני בהכרה מצד המשטרה והפקת לקחים, השיבה נציגת המדינה כי נעשתה עבודה עם ראש מחלקת קהילות וכי ניתן יהיה לתאם מפגש נוסף עם נציגי קהילות במטרה להציג את השינויים שנעשו מאז המקרה, אך מעבר לכך, הבהירה, לא ינתנו הצעות נוספות מצד המשטרה.
האמירה יצרה סערה באולם, שכן טענות המשטרה לגבי אלימות משטרתית ושיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה מסתיימות לרוב בטיעונים מבטלים של "רגישות קהילתית", כאילו מדובר באי-התאמה תרבותית ולא באפליה ממוסדת ושיטור יתר. כאילו לא מדובר בישראלים שווים בפני החוק.
נציגת המשטרה: "הקשר הסיבתי לא יושב על שיוך – ככל שמתגלה מנוח ואנחנו יכולים לשייך אלינו אנחנו חוקרים".
"זה אפילו לא סכום של פיצוי לרכב" אמר האח אשר סלמסה. "יש לי אח שלא יכול להישאר בבית לבד, אני ואחותי לא עבדנו כי היינו צריכים להיאבק במשך 11 שנים על הצדק לאחי יוסף. עם פשרה כזאת אין סיכוי. אני אלחם על זה כי אם נעבור על זה בשתיקה מחר זה יהיה הילד שלי". באשר לצורך של הקהילה בהכרה אמר סלמסה: "זה לא רק עניין של הקהילה, זה בשביל החברה הישראלית כולה – אנחנו לא היחידים שאוכלים את הקש. אנחנו מכירים את הפרויקטים האלה", אמר בפני השופטת, שגילתה הבנה לטענות, והוסיף: "אחרינו היה עוד מקרים כמו יהודה ביאדגה, סלמון טקה ועוד".
״תגידו לנו איפה יוסף״
במארס 2014 יוסף סלמסה הותקף בידי שוטרים בעת שישב בגינה בבנימינה. השוטרים טענו שחיפשו חשוד בפריצה, אולם הפריצה לא נחקרה מעולם וסלמסה לא הואשם בדבר. זה לא מנע מהם לחשמל אותו בטייזר ולקחת אותו כפות באזיקים בידיו וברגליו לתחנת המשטרה. כך, כאשר הוא חבול ואזוק, השאירו השוטרים את סלמסה בחצר התחנה. שם הוא גם נמצא על ידי בני משפחתו, שהבהילו אותו באמבולנס לבית החולים כשהוא במצב קשה. כששוחרר שקע סלמסה לדיכאון, הפסיק לעבוד וסירב לצאת מהבית.
בחודשים הבאים, לטענת המשפחה, סלמסה הוטרד בידי שוטרי תחנת בנימינה, שטלפנו אליו, הגיעו לביתו ללא צו, ולדברי המשפחה אף איימו עליהם: “אנחנו לא נישן ואתם גם לא תישנו. תגידו לנו איפה יוסף". ארבעה חודשים בקושי יצא סלמסה מחדרו ומהבית, עד ששב לעבודתו ביקבי בנימינה. ימים אחדים לאחר מכן יצא בצהריים ומאז לא שב. ב-4 ביולי 2014, כשהוא רק בן 23, אותר סלמסה על ידי מסוק כשהוא ללא רוח חיים. המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות והתיק נסגר. גרסה שהמשפחה סירבה לקבל, בין היתר עקב ליקויים בחקירה, בהם סכין ומספר טלפון שנמצאו על הגופה ומעולם לא נבדקו.
חקירת מח"ש נסגרה כמעט מיד לאחר שנפתחה. רק בעזרת לחץ ציבורי המשפחה הצליחה להביא לפתיחת התיק, שנסגר שוב זמן קצר לאחר מכן בהחלטה שלא להעמיד לדין את השוטרים. ערר על ההחלטה הוגש על ידי המשפחה ונדחה ב-2017 על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט.
אמירה נוספת שהסעירה את אולם בית המשפט הבוקר הגיעה מצד נציגת המשטרה בדיון שטענה בנוגע לקשר שבין מעצרו של סלמסה למותו כי "הקשר הסיבתי לא יושב על שיוך – ככל שמתגלה מנוח ואנחנו יכולים לשייך אלינו אנחנו חוקרים". זוהי דרכה של המשטרה לטעון כי העובדה שיוסף סלמסה חושמל בטייזר ונלקח לתחנת המשטרה, לא מטילה עליהם אחריות לכך שגופתו נמצאה במחצבה כמה חודשים לאחר מכן. בני המשפחה ונוכחים באולם נדהמו לנוכח האמירה, שהציגה את האירועים במנותק זה מזה. "באו אלינו שוטרים הביתה ואיימו עלינו מרגע שהגשנו את התלונה", השיב לה אשר סלמסה, אחיו של יוסף. בתגובה נציגת המשטרה השיבה לו: "מוזמן להגיש בג"ץ".
"עשיתם נכון וגם המשטרה מוכנה לשלם פיצוי, למרות שהיא טוענת שאינה אחראית לכלום. ולכן הפשרה נותנת מעין מנוחה, וזה קשה אבל עדיף על הכרעה"
השופטת סנדר מקובר ניהלה את הדיון ברגישות, וניסתה לעמוד על ההיבט הטכני של ההליך האזרחי. ״אין התנצלויות בהסכם פשרה, ולא בטוח שכל דבר שאתם אומרים אפשר להוכיח בראיות", אמרה."עשיתם נכון וגם המשטרה מוכנה לשלם פיצוי, למרות שהיא טוענת שאינה אחראית לכלום. ולכן הפשרה נותנת מעין מנוחה, וזה קשה אבל עדיף על הכרעה" הוסיפה. סנדר מקובר אמרה לצדדים כי בזמן שדיברו, היא כתבה לעצמה הערות, במטרה להציע נוסח חלופי להסכם הפשרה. משהוצע הנוסח החדש, שטרם אושר ועל כן פרטיו חסויים לפרסום, נציגת הפרקליטות טענה ״כמי שעובדת בפרקליטות כבר מעל ל- 30 שנה״, שמעולם לא ראתה נוסח כזה מצד המדינה, ואמרה שהדבר יצריך אישורים רבים, ברמת יועמ"ש המשטרה.
"אני לא אמות בלי לראות את הצדק של יוסף"
אי אפשר היה להתעלם מהאווירה הכבדה באולם, שהתגלמה בנשימות הארוכות והכבדות של האם, פרנוס סלמסה, אישה שאיבדה תוך 11 שנים שלושה מבני משפחתה, וכעת נאלצת לצפות מהצד בדיון שמתנהל סביב פשרות משפטיות וניסוחי פיצוי. בלתי אפשרי גם להתעלם מן הפער — בין המילים היבשות לאובדן החי, בין סעיפי הפיצויים לבין הכאב של אמא שכבר שילמה מחיר כבד מדי. פרנוס הגיעה לדיון לבושה בחולצה עליה מודפסות יצירות אמנות שיצרה בעצמה, לאחר שראתה את בנה מוטל אזוק בידיו וברגליו מול תחנת המשטרה. מצווארה השתלשלה שרשרת עם תליון גדול, עליו פניו המחייכות של יוסף.
ברגע חריג בדיון המשפטי, ביקשה פרנוס סלמסה את רשות הדיבור. בקולה הרועד היא פנתה לאולם ולנציגי המדינה ואמרה “יוסף הוא ילד של כולם. תרגישו כאילו זה הילד שלכם. אני עברתי כברת דרך ארוכה, ואם אלוהים נתן לי עוד דרך לעבור — אני אעבור גם אותה.״ במילים חותכות היא הבהירה שלא מדובר רק בזכות משפטית, אלא מדובר במאבק על צדק בסיסי. "יוסף היה סמל וזה קרה בגלל שהוא שחור", אבא שלו התחנן עשר שנים, עשר שנים! עד שמת. אני לא רוצה חסדים, אני מפחדת על הילדים שנשארו לי בחיים". סלמסה הזכירה כי המשפחה נקברה תחת משקל האובדן של שלושה בני משפחה תוך עשור.
"מה נראה לכם? קברתי ילד בלי לראות אותו. יוסף מת עוד בתחנת המשטרה. כל מה שקרה התחיל בתחנת המשטרה. הדמעות שלי הן לא רק על הבן שלי — הן על עם ישראל כולו. כל מי שפגע בנשמה של יוסף צריך לעשות חשבון נפש". בסוף דבריה פנתה פרנוס לנציגי המדינה בנחרצות ואמרה: "אני לא אמות בלי לראות את הצדק של יוסף." ואז הסתובבה לכיוון השופטת וביקשה: "אני מתחננת – את האמת תביאו לי. לא רוצה שקל. רק נחת קצת ללב".
"אני מקווה שתהיה לך קצת מנוחה אחרי המשפט הזה ושהתוספות לנוסח המשטרה יתנו קצת שקט.", אמרה לה השופטת.
לא מדובר בטובות הנאה
זיוה מקונן, מי שכיהנה כמנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה בזמן המקרה, ביקשה גם היא את זכות הדיבור. מקונן הדגישה כי עצם הגשת תביעת הנזיקין נעשתה בלית ברירה, רגע לפני פקיעת חוק ההתיישנות, מתוך הצורך להיאחז בכל מסלול משפטי פתוח. לדבריה, ההליך כלל לא נוגע לנסיבות מותו של יוסף, אלא מתמקד בנזקים הממושכים שנגרמו למשפחה כתוצאה מהתנהלות המשטרה. "הם צריכים הכרה ופיצוי לכל מה שקרה – לא מדובר בטובות הנאה או בחסדים, אלא בזכות בסיסית לאזרחות שווה. ואני אומרת את זה בתור אמא ששני הילדים שלה נכנסים ויוצאים ממילואים".
לפני כשנתיים, עוד לפני פרוץ המלחמה, עמדה מקונן באותו אולם. כעת הצביעה על הספסל הראשון,על מקומו הריק של אב המשפחה טדלה סלמסה ז"ל, שנאבק במשך 11 שנים לצדק לבנו. תזכורת שהמחישה את המחיר הכבד של המאבק – והעובדה הבלתי נתפסת – שהוא עדיין לא תם. "אנחנו יודעים שאי אפשר להחזיר את יוסף. אבל יש כאן משפחה מוחלשת שעזבה הכל ויצאה למאבק. לבוא עכשיו ולהציע סכום זעום ללא הכרה זה בעייתי מאוד ולצערי אומר שאם כבודה תסכים לכך – אני ארגיש שמערכת המשפט שותפה לעוול שנעשה לחברה הישראלית כולה", אמרה מקונן.
סיפורה של משפחת סלמסה הוא עדות כואבת למציאות שבה אזרחים שמסומנים מראש כאזרחים סוג ב', נאלצים לרדוף אחר הכרה בסיסית במערכת שמתנערת מהם פעם אחר פעם אחרי שהיא מסמנת אותם. פיצוי כספי, מנוסח בזהירות או ברגישות, אינו מפצה על שנים של חוסר צדק
סיפורה של משפחת סלמסה הוא עדות כואבת למציאות שבה אזרחים שמסומנים מראש כאזרחים סוג ב', נאלצים לרדוף אחר הכרה בסיסית במערכת שמתנערת מהם פעם אחר פעם אחרי שהיא מסמנת אותם. כשהמערכת הפלילית מסרבת להעמיד לדין שוטרים שתקפו, כשמח"ש סוגרת תיקים מבלי לבדוק עד תום, אין למשפחות אחרות ברירה אלא לפנות להליך האזרחי לעיתים כמעוז אחרון לפני התיישנות, לפעמים כאמצעי כמעט סמלי להיאחזות במושג צדק.
אלא שנדמה שגם תביעה אזרחית לא תמיד תוכל להחליף את מה שחסר באמת: הכרה. הכרה בכך שיש אזרחים במדינת ישראל שנדרשים להיאבק על זכויות בסיסיות שאחרים זוכים להן כמובן מאליו. פיצוי כספי, מנוסח בזהירות או ברגישות, אינו מפצה על שנים של חוסר צדק, השתקה פחד ואובדן אמון. וצדק לא יכול להימדד רק בכסף אלא בהכרה אמיתית בערך חיי כל אדם, ובמחויבות של המדינה להפסיק לתחזק היררכיות של אזרחות לפי צבע, אתניות או לאום.
תעשה טוב המשטרה אם תחדל מלהתעסק ב״רגישות התרבותית״ של יוצאי אתיופיה ותתחיל,סוף-סוף, לעסוק בתרבות הארגונית האלימה שיצרה את התשתית לאסון הזה מלכתחילה.
לעת עתה המשפחה הסכימה עקרונית לנוסח החדש שהציעה השופטת, שכעת ממתינה לאישור המשטרה.