מתן במהלך הפגנה בקיסריה, דצמבר 2015
בקיץ 2011 הייתי סטודנט במכללה למדעי הים הצמודה לישוב מכמורת. גרתי במעונות של המכללה, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות ונלחמתי בשיניים כדי להצליח שלא להיכשל בבחינה השלישית בכימיה אורגנית. ובמהלך חודש מרץ, משהו בשגרה הזו התחיל להשתנות – פתאום קיבלנו הודעה שמכרו את המעונות שאנחנו גרים בהם ליזם פרטי. אולי הוא יבנה בשטח מעונות חדשים ואולי לא. בכל מקרה, כאשר ייגמרו החוזים שלנו לקראת שנת הלימודים הבאה, הם לא יחודשו ונצטרך למצוא מגורים חדשים.
השמועה עשתה לה כנפיים במושבי האזור, ומחירי הדירות להשכרה קפצו לסכומים דמיוניים. זכורה לי במיוחד מודעה בה הוצע להשכרה מקלט חסר חלונות בסכום הדמיוני של 5,000 ש"ח. הסיפור כולו ייאש אותי לחלוטין. היה לי ברור שבמחירי שכירות שכאלו לא אוכל להמשיך להיות סטודנט ואיאלץ להפסיק את לימודיי. אני זוכר ארוחה משפחתית לאחר סדר הפסח בו אני מספר את הסיפור הזה למשפחתי. מספר ואומר שאין פתרון והמצב כולו אבוד מראש. הם לא היו מוכנים לקבל את הייאוש שלי ואמרו לי שאני ושאר הסטודנטים צריכים להילחם להשארת המעונות פתוחים. כמה ימים לאחר השיחה הזו החלטתי ששווה לנסות. הניסיונות שלי לגייס את הסטודנטים יצרו כמה הפגנות יפות באזור המכללה כולל מאהל מחאה קטן ליד הכביש הראשי. ההפגנות שפרצו בתל אביב במהלך הקיץ נתנו למאבק המקומי שלנו רוח גבית אדירה, ובסופו של דבר המעונות לא נסגרו.
במהלך המאבק, אספתי חומרים על המעונות כדי להבין מדוע הם בכלל נמכרים לידיים פרטיות. הסתבר שהשטח היה פעם בסיס בריטי, בשנות ה-60 הוא הוגדר כשטח ייעודי ל"פנאי ונופש ימיים", ובשנות ה-90, המכללה הפכה את הבניינים הישנים למעונות לסטודנטים. המחירים במעונות היו זולים, אבל השטח עצמו – עומד בין מושבים עשירים וכמה מאות מטרים מהים – יקר. במהלך 2011, קיבל מינהל מקרקע ישראל הוראה להפשיר שטחים שונים לבנייה כדי להגדיל את הכנסות המדינה, ופרסם מכרז על השטח. המדהים הוא, שההגדרה של השטח לא שונתה מאז שנות ה-60, ואף אחד בשירותי המדינה לא בדק או ידע מה תהיינה ההשלכות של המכירה הזו על ציבור הסטודנטים שחיים במקום. התגלית הזו הייתה מכוננת עבורי, כי היא הראתה איך המדינה מסוגלת לפגוע קשות בחיים של מאות סטודנטים ולעשות זאת באדישות וחוסר מודעות מוחלטים.
נושא המעונות היה אבן דרך מכוננת עבורי – לא רק שהוא ניתץ סופית את האשליה ש"המדינה דואגת לי", אלא שהוא גרם לי להתחיל ולחשוב על הרבה מאוד דברים מחדש. הבנתי שהסיפור הקטן הזה, של כמה מאות סטודנטים ממכמורת, אינו מנותק מההקשר הכללי. וספק אם היינו מוצאים אוזן קשבת לנושא במועצה או בכנסת ללא ההפגנות הסוערות של קיץ 2011.
פתאום הבנתי למה אני וחבריי לא מצליחים לסיים תואר בלי עזרה קבועה מההורים; זה לא שאנחנו מפונקים, שותים בירה כל ערב, לא אוהבים לעבוד ומוציאים כסף על שטויות כמו שאמרו לנו שוב ושוב. זה לא בגלל שפעם היו מסתפקים במעט והיום כל אחד צריך להחזיק מחשב, טלפון חכם ורחב. כי אני וחבריי עבדנו במהלך כל התואר בדיוק כמו ההורים שלנו. ההורים שלנו הצליחו להסתדר ואנחנו לא, מסיבה אחת פשוטה: המשכורת שלהם ושלנו כסטודנטים היו ונשארו זהות, אבל ההוצאות קפצו במאות מונים. ילדי שנות ה-80, סטודנטים ולא סטודנטים, נאבקים כלכלית לא בגלל פינוק ונהנתנות, אלא בגלל עליית המחירים העצומה שהתרחשה כאן בעוד שהמשכורות כמעט ולא השתנו.
למדתי גם לקח נוסף וחשוב עוד יותר: שאסור לשתוק ולהוריד את הראש. המאבק והמחאה לימדו אותי שאפשר ורצוי להגיד את דעתך, אם בהפגנות ואם בדיונים בכנסת. הדבר המעודד הוא, שאני ממש לא היחידי שמבין את זה. מאז אותו הקיץ, פגשתי עשרות של אקטיביסטים שהגיעו לאותה התובנה ממש, כל אחד בנושא הקרוב לליבו. האנשים האלה לא מפסיקים להילחם על מדינה צודקת יותר – האחד בנושאי זיהום האוויר בחיפה, השני בנושא משק הגז והשלישי לא מוכן שיבנו עוד סנטימטר של בטון על החופים.
פעמים רבות עולה השאלה "האם המחאה החברתית הצליחה?". התשובה, כמו דברים רבים, אינה חד משמעית. מצד אחד, אנחנו שומעים שוב ושוב על מצבה הכלכלי הרעוע של המדינה, על מערכת הבריאות ההולכת ומתרסקת, על הצפיפות בכיתות ועל עוד עשרות נושאים כואבים אחרים. מצד שני, קולות המחאה החברתית נשמעים שוב ושוב בחדרי ומסדרונות הממשלה.
אז ברור שהמחאה החברתית לא עשתה את השינוי שכולנו רצינו, ושיש עוד הרבה עבודה. אישית, מעולם לא חשבתי שהכל ייגמר בקיץ אחד של הפגנות, אבל אני אופטימי, כי אנשים יוצאים לרחובות שוב ושוב. אני אופטימי, כי ההבנה שהמציאות הקיימת חייבת להשתנות היא כבר לא רק של קבוצות שוליים, אלא תפיסה רווחת של ציבור גדל והולך, שמבין שאם לא יהיה כאן שינוי קיצוני בהתנהלות שלנו כעם ומדינה, חיי ילדנו יהיו קשיים בהרבה משלנו.
—
ניצן מתן הוא אקטיבסיט בתחום איכות הסביבה, פועל כחבר וועד במגמה ירוקה ועוסק במחקר הקשור לזיהום מי תהום על ידי תחנות דלק
