איך מרגיש ילד שחי בכפר לא מוכר? עם מה הוא נאלץ להתמודד בין הרוח החודרת לעצמותיו בחורף לאדמה הלוהטת תחת כפות רגליו בקיץ? מהן החוויות המעצבות את זהותו? האם הוא חווה ילדות רגילה בתוך החסר הגדול שאליו נולד? ללא מים, ללא חשמל, ללא גן משחקים לשחק אחר הצהריים, או טיפת חלב לבדוק את התפתחותו התקינה? כיצד הוא מרגיש בכל פעם שהוא רואה את לובשי המדים מגיעים שוב ושוב להרוס את ביתו? איזה בטחון הוא מרגיש בעולם?
את זה ביקשו להעביר המשתתפים בצעדה שיזם ראש הרשימה המשותפת איימן עודה. הצעדה החלה מהכפר הלא מוכר הגדול ביותר בנגב – ואדי אלנעם, המשיכה לאלעראקיב שמערבית לעיר רהט, לבית גברין ואבו גוש והסתיימה בבית הנשיא בירושלים. שם נמסרה לנחמה ריבלין, אשת הנשיא, תוכנית, שגיבשו ארגונים מקומיים ובראשם המועצה לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ומומחים אחרים (ובהם עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון ועמותת סידרה – עמותת נשים ערביות בדוויות בנגב), לפתרון הולם וצודק מבחינתם להכרה ביישובים הלא מוכרים בנגב.
לצעדה מסר ברור: הצבה מובהקת של הסוגיה הכואבת והשנויה במחלוקת על סדר יומו של הציבור בישראל. יותר מכך, הצעדה מעידה על התחייבותם של הרשימה המשותפת ושל עודה עצמו, יוזם הרעיון ומיישמו, להקדיש את מיטב מרצם וזמנם לטיפול אמיתי וכן ב-100,000 התושבים החיים ביישובים אלו והממתינים להכרה, התייחסות ונראות מטעם הממסד הישראלי.
***
עודה הצליח לעשות מה שאף חבר כנסת ערבי לא עשה לפניו – הוא פשוט עשה. בדרך יצירתית ובמסלול קשה שנמשך ימים ארוכים הוא צעד במדבר הלוהט והגיע למשכן הנשיא בשארית כוחותיו, כשהוא נשען על מקל. עודה לווה בפאדי מסאמרה, מנכ"ל המועצה לכפרים הלא מוכרים, ובצעירים וצעירות רבים מהנגב ומהצפון, יהודים וערבים כאחד, שהצליחו לעורר מודעות תקשורתית לסוגיה ולגרום לאנשים לחשוב איך מרגיש ילד קטן שחי אי שם במדבר, ללא מים וחשמל, ממתין להכרה בקיומו.
הערבים הבדואים יושבים על פחות מ-3.5 אחוזים מאדמות הנגב. הם חיים על אדמותיהם ההיסטוריות עוד מהימים שלפני קום המדינה ומחקרים העוסקים בהיבטים היסטוריים וזהותיים של ערביי הנגב מלמדים כי זהותם מושתתת על האדמה וזו מסמלת עבורם מרחב פיזי ורגשי כאחד.
בשיח הישראלי, לעומת זאת, מכונים הכפרים הלא מוכרים "פזורה", כינוי המרמז על כאוס במדבר, התפשטות של סרטן שיש לעצור בטרם יהרוס את התפתחות הדרום וישתלט על כל חלקה טובה. זהו ביטוי לכך שהמאבק המדובר איננו רק על המרחב, אלא גם – ואולי בעיקר – על התודעה, זו הפנימית-חברתית וזו הממסדית-ישראלית.
איימן עודה צועד. מתוך עמוד הפייסבוק של הרשימה המשותפת
***
התודעה הממסדית אינה מכירה בצורכיהם התרבותיים ובזיקתם ההיסטורית של התושבים החיים ביישובים אלו. מטרתה לייהד את האדמה ולעקור את הערבים הבדואים מאדמותיהם ההיסטוריות תוך כדי ריכוז כמה שיותר בדואים בכמה שפחות שטח ועטיפת המעשה הציוני במילים כמו "פיתוח הנגב" ו"התיישבות הבדואים". הדבר נעשה באמצעות שימוש במנגנונים של מערכות התכנון והמשפט בנוסף להבניית דימויים של הערבים הבדואים כנומאדיים, לא שייכים למקום, פולשים לאדמות המדינה ומאיימים על הסדר והחוק. תפיסה זו מכשירה את הפקעת האדמות, הרס הבתים וגירוש התושבים.
במקביל, מבסס עצמו הממסד הישראלי באמצעות "האמת הציונית" המייצגת אמת אחת ויחידה ומבטלת נרטיבים היסטוריים אחרים, ומוצגת כצודקת, טובה יותר ונכונה עבור המרחב, בהיותה מקדמת ערכים נעלים. הערבי הבדואי מוצג כנחות, אחר, חסר, שקרי, פרימיטיבי ועוד. המוסדות השלטוניים מוצגים כ"מקדמים" ו"גואלים" את הערבי הבדואי "הלא מודרני".
מטרתה של הצעדה היתה להעלות לסדר היום את האופן שבו המוסדות השלטוניים פועלים להכחשה, הדרה והשתקה של הקולות ההיסטוריים של ערביי הנגב החיים בתנאים משפילים ומשלמים לאורך דורות מחיר כבד בשל זיקתם לאדמותיהם.
איור: ניב תשבי
***
אבל לצעדה היו גם היבטים חברתיים פנימיים חשובים לא פחות. בצעדה לקחו חלק בני הדור המבוגר המסורתי והדור הצעיר, נשים וגברים, ערבים מהצפון ומהדרום וכן יהודים רבים. האירוע הוכיח שוב כי הזיקה לאדמה והמאבק נגד הנישול המתמשך אינם נחלתם רק של תושבי הכפרים הלא מוכרים, כי אם סוגיות המעסיקות אזרחים רבים מכל הארץ.
ב-30 במרץ מציינים את "יום האדמה" שמטרתו להעניק נראות ונוכחות למאבק על האדמה ולעורר מודעות נרחבת נגד הפקעת האדמות המתמשכת והאפליה הקשה של הממסד הישראלי. אלה מונעים מהערבים להתפתח ביישוביהם, מקטינים את שטחי הכפרים והערים ומצמצמים את מחייתם על ידי הפקעות חוזרות ונושנות של האדמה. זהו גם מאבק על ההיסטוריה, על העבר, על הבעלות על המקום ובעיקר על התודעה: למי שייך המקום הזה?
הרי גם אם הערבים הבדואים יזכו להכרה בבעלותם על האדמה, זיקתם אליה וחזקתם עליה, גם אם שוליות וחלקיות עלולות לעורר את פחדיהם הכמוסים של הישראלים. לכן, כדי לשמור על יהדותה המלאה והשלמה של האדמה צריך להדיר, למחוק ולהשפיל את האזרחים החיים עליה.
הילדים בכפרים הלא מוכרים מחכים להיות חלק מהמרחב. אי הכרה בהם הוא ניסיון להוציא אותם מהבית, לעקור אותם מהמרחב בדרכים פורמליות, לצייר אותם כלא שייכים. אבל הם בשלהם, נשארים על האדמה, במחיר של החסר, נאחזים בשייכותם אליה, כי היא חלק מהם והם חלק ממנה. למרות המחיר הכבד.
