מבוסס על סיפור אמיתי. ושוב הוא כאן, אותו ריטואל שכולנו מכירים כבר היטב. מפעם לפעם הופך בוטה יותר, גלוי יותר, ברוטאלי יותר, מופרך ומחוצף ומסוכן יותר. מישהו נעצר על ידי המשטרה באלימות בלתי סבירה ובלתי נתפשת. לעתים הוא חשוד בדבר מה. לעתים צבע עורו, או שפתו, או זרותו, או הלאום שלו, או חזותו הופכים אותו לחשוד מעצם היותו.
פעם הוא סודני, פעם הוא אתיופי, פעם הוא רוסי, פעם פלסטיני ופעם ערבי ישראלי. פעם הוא שמאלן ופעם הוא סטלן ופעם הוא בעל חזות מזרחית, ופעם חרדי ופעם מתנחל, ופעם הוא מפגין או מפגינה. ולפעמים אין צורך באף אחד מאלה. לפעמים הוא סתם לא בא להם טוב בעין באותו רגע.
פעם זה בלילה על ספסל בודד, ופעם זה ביום, ברחוב סואן. לפעמים הוא צנום ושברירי ולפעמים רחב כתפיים ולפעמים זו בכלל בחורה. השוטרים דורשים דבר מה. מה שזה לא יהיה. זכותם. הם הרי לובשי המדים פה, או שלא. לפעמים הם בלשים בלבוש אזרחי או סמויים. והם החמושים והם המרתיעים והם פה בשם החוק והם הממלאים את תפקידם ושומרים על הסדר הציבורי.
לעתים מתברר שקרה משהו בסביבה ואותו אדם מתאים לפרופיל החשוד. לעתים לא קרה דבר בסביבה אבל הוא נראה כמי שהפרופיל שלו מתאים לדברים חשודים. או שהוא סתם נמצא שם. לעתים הסדר הציבורי היה תקין עד שהגיעו השוטרים. הכל התנהל כסדרו ולא אונה רע לאיש. אבל הם פה לסיור שגרתי ופתאום חשים שיש כאן חשוד. לא חשוב במה. או שהם פה להפגין נוכחות. או להפגין משילות. או להפגין שרירים. או לצרוב תודעה.
לפעמים הוא מבקש מהשוטרים לדעת במה נחשד. לעתים הוא מבקש לדעת מי אותם אנשים בלבוש אזרחי שנדמים כעוברי אורח רגילים, התובעים לדעת את זהותו. לעתים הוא משתף פעולה. לעתים הוא נעלב או מתקומם על עצם החשד ושואל שאלות. אולי הוא נכלם מהמעמד ליד חבריו או חבריו לעבודה. אולי מסרב להכנס לניידת עד שיסבירו לו מה עשה. לפעמים הוא סתם לא מבין מה רוצים מחייו. לעתים לא קורה שום דבר מאלה. הוא פשוט היה שם, במקום הלא נכון, ברגע הלא נכון, וזה הספיק.
זה מתחיל באחד או שניים או שלושה. לפעמים נוצר ויכוח. האוירה מתלהטת, מתחילות כמה דחיפות. מישהו קורא בקשר לתגבורת. לשטח זורמות ניידות, ומתוכן השוטרים. חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי. הרבה מהם. כולם על אותו אחד או אחת שהמשטרה דרשה ממנו או ממנה דבר מה ולא נענתה. או שכן נענתה אבל לא בנימוס הדרוש או בקצב המתאים. או שמשהו בו לא נראה להם עדיין.
לפעמים זה יוצר קצת בלגן ברחוב. מכות, חסימת רחוב בניידות. אבל זה כורח המציאות. ולפעמים זה דוקא נותן הרגשה שקורים דברים. שיש מי שמשגיח על בטחוננו. שנמנעים דברים. שיש מי שמטפל בדברים. הדחיפות הופכות למכות, בעיטות, סטירות, כיפופי ידיים אלימים לצורך אזיקה, אקדחי טייזר. אלות. דריכה על ראשים, אגרופים לכל חלקי הגוף, שבירת שיניים, שבירת ידיים, הטחות בריצפה או בקיר, דחיפות לניידת, בית חולים.
לעיתים מישהו מצלם. לפעמים רבים מצלמים מזויות שונות. לפעמים מחרכי חלון, לפעמים זה צילום רועד בסלולרי שמתחיל מהרגע שבו העומד מהצד התעשת ומבין שמשהו רע קורה מול עיניו. לפעמים אנשים מסביב מצלמים במופגן ומתעדים את האיומים שמוטחים בהם להסתלק או שישברו להם את המצלמה.
לפעמים מצלמותיהם נתפסות ומוטחות ואין צילומים. לעתים יש מצלמות אבטחה שקולטות הכל מלמעלה. לעיתים הצילומים שלהן מוחרמים או נעלמים. לפעמים ההקלטה דוממת ולפעמים שומעים את המתרחש או חלקים ממנו.
עשרות סרטונים כאלה מסתובבים ברשת, מגיעים לתקשורת, מבהירים איך הכל התחיל. או נמשך. או נגמר. אם זה קורה פעם אחר פעם ליד מצלמות, דמיינו את כל הפעמים שזה קורה ללא עדים. ללא מצלמות. ללא תיעוד. נתפסו חשודים במעשה. נעצרו עד תום ההליכים.
ואז מגיעה גרסת המשטרה לצילומים: היה יסוד לחשד. היא הפרה את הסדר הציבורי. הוא גידף וקילל. היא התנגדה למעצר. הוא תקף את השוטרים. היא פצעה אותם. הוא השתולל ונאלצו להפעיל כוח סביר כדי לרסן אותו. הוא בעט ונשך. השוטרים נזקקו לטיפול רפואי.
המצלמות אומרות אחרת. עדי הראייה מספרים אחרת. אבל זו משטרת ישראל. זה הגוף שמגן על ביטחוננו. לא נאמין לו? כנראה שהיתה להם סיבה. אם התיעוד המצולם והעדויות מסביב סותרות באופן בלתי סביר את גרסת המשטרה, לעתים קמה סערה ציבורית. התמונות מופצות ברשת. העדויות מסופרות. צינור לילה מראים את הוידאו.
מגזרים שלמים מתרעמים. לעתים יוצאים להפגין. לעתים בהמוניהם. זה קורה כי גזענות. כי אנחנו אתיופים. או רוסים. או מתנחלים. או חרדים. או מפגינים. או כי זיהו אותנו בטעות כסודנים. או כערבים. לערבים או סודנים אין מה למחות. הם באמת ערבים או סודנים אז טבעי שהם חשודים או מהווים סכנה. מוטב להם להחלים מפצעיהם בשקט ולומר תודה ששרדו. אם שרדו.
אחר כך שוכחים. לעתים החשוד ששוחרר מסרב לשכוח ומתלונן למח"ש. לעתים מח"ש פותחים בחקירה. לעתים המשטרה מגישה תלונה נגדיתעל תקיפת שוטר. מה נעשה במהלך החקירה? אילו עדויות נגבות ומוצלבות? אילו צילומים נבדקים כראיות? אילו חבלות או ממצאים רפואיים נבדקים בשני הצדדים? אין לדעת. בחלוף הזמן החקירה נגמרת. התיק נסגר. הפצעים מגלידים. או שלא. הנפש מחלימה. או שלא. מים מתחת לגשר. אין עניין לציבור.
איסוף חומרים: עמיר פרלמוטר
