כשהגיע מוחמד אחמד לשדה התעופה של חרטום, הוא נלקח לחקירה. מאוחר יותר באותו ערב קיבלו חבריו בארץ שיחת טלפון מבני משפחתו בסודן, בה הודיעו להם על הירצחו.

מוחמד אחמד הגיע לארץ מדארפור לפני כשש שנים, כשהיה בן עשרים. הוא עבר את המסלול הרגיל והנורא שעוברים הרבה מבקשי מקלט בדרכם לארץ, ולאחר מכן את מסע ההשפלות וההתעמרות שחווים אלה כאן. חברו סבון חסן, גם הוא מדארפור, שראה את אחמד ביום שני, סיפר שהיה נרעש, שדיבר כל הלילה על עזיבה, שנמאס לו מההתעללות של שלטונות ההגירה, שלא מוכנים לחדש לו את הויזה ושהוא רוצה לחזור הביתה למרות שמסוכן שם.

״כולם ניסו לשכנע אותו לא לעשות את זה״, אומר חסן. ״אנחנו החברים אמרנו לו שעדיף להישאר בישראל, למרות הקשיים. אבל הוא התעקש, הוא לא היה מוכן לשמוע. למחרת בבוקר הוא עלה על מטוס למצרים ואז לחרטום, ושם הוא נרצח״.

"אמרנו לו שעדיף להישאר בישראל". מוחמד אחמד ביציאה מנת"בג

״אם אין לך חוזה שכירות, אישור ביטוח רפואי תלוש משכורת, לא מחדשים לך את הויזה״, אומר מוטסים עלי, שישב עם מוחמד וסבון ב׳חולות׳ ב-2014. ״מקסימום נותנים לך ויזה לשבוע לארגן את הניירת ואז כשאתה חוזר עם כל החומר, מאריכים לך את הויזה לכמה חודשים״. עלי, שהוא בין הבודדים שקיבלו מעמד פליט בישראל רק לאחרונה, טוען שמעט מאד מהאנשים שמחליטים לקבל את הצעת ישראל ל׳עזיבה מרצון׳ עושים את זה באמת מרצונם החופשי. ״אנשים מגיעים לסף יאוש. הם מרגישים שאין להם כבר כח להתמודד עם הקשיים שההגירה מערימה עליהם והם מחליטים לעזוב לאפריקה, לפעמים ישירות לסודן, לא כי שם יותר טוב או שיש להם משהו שמחכה להם, אלא בגלל שכאן ברור שאין להם סיכוי לחיים נורמליים. אלה לפעמים החלטות ספונטניות, מעכשיו לעכשיו. הם אפילו לא מודיעים לחברים, הם פשוט עוזבים״.

כחלק ממדיניות ההגירה הרשמית של ישראל מעודדים את מבקשי המקלט ׳לעזוב מרצון׳. העידוד נעשה בשיטת המקל והגזר: מצד אחד מקשים עליהם את החיים, מגבילים אותם וכולאים אותם לתקופה של שנה ב׳חולות׳ ומצד שני נותנים להם 3500$ כשהם כבר על המטוס. מכיוון שאי אפשר לגרש אותם לאזורי קרבות, רוב מבקשי המקלט מגיעים למדינה שלישית, רואנדה או אוגנדה, שם נלקחים מהם מסמכיהם והם מופקרים לגורלם, למרות התחייבות המדינה בפני בית המשפט שההסכמים האלה תקפים ומפוקחים.

״מאז שיצאנו מ׳חולות׳ הוא כבר לא היה אותו בן אדם״, אומר אדם עלי, חברו הקרוב שגר איתו באשדוד. ״הוא לא הצליח להסתגל לחיים כמבקש מקלט, כל הזמן התלונן על היחס ועל הקשיים. ניסיתי להגיד לו שיהיה סבלני, שככה זה בחיים, אבל המצב שלו הדרדר. בשבת, אחרי שחזרתי מתל אביב הוא שכב במיטה ואמר שהוא רוצה לחזור לסודן למרות המלחמה״.

ביום ראשון השבוע, לאחר שהחברים לא הצליחו לשכנע את מוחמד לוותר על הרעיון, הלכו מוחמד ואדם להירשם ל׳עזיבה מרצון׳ בלשכת ההגירה באשדוד. הקצינה שטיפלה בהם שם שאלה את מוחמד לאן הוא רוצה לנסוע ומתי. ״לחרטום, במועד הכי מוקדם״, הייתה התשובה. תוך דקות היא חזרה עם כרטיסי טיסה ליום המחר, כך אומר אדם עלי. משם הם נסעו למרכז תל אביב לקנות מזוודה וכמה בגדים לנסיעה והעבירו את הלילה בתל אביב עם חברים, בנסיון אחרון לשכנע אותו לא לנסוע, אך לשווא. ״הוא החליט ולא היה מוכן לשנות את דעתו״, אומר אדם. ״הוא אפילו לא רצה שנתקשר לאחיו בדארפור להגיד לו שהוא בא, אולי הוא רצה שזאת תהיה הפתעה״.

ביום שני נסעו אדם ומוחמד לנמל התעופה, שם הם נפרדו בפעם האחרונה. אדם עוד ניסה להשיג את אחיו של מוחמד בטלפון כדי להודיע לו, אבל הטלפון היה מנותק. כשחזר אליו סופסוף ביום שלישי, זה היה כדי להודיע שמוחמד מת, ושהם בדרך לבית החולים בחרטום לאסוף את הגופה.

מוטסים עלי אומר שמהמידע שיש לו מוחמד לא עמד בחקירה ומת. ״זאת לא חקירה כמו בארץ, זה לא השב״כ״, הוא אומר. ״אלה עינויים קשים שנגמרים לפעמים במוות. אני משוכנע שהוא נרצח על ידי השלטונות״.

אדם עלי שנמצא בקשר עם אחיו של מוחמד אומר שהגרסה הרשמית היא שמוחמד נלקח לחקירה באזור אחר במזרח חרטום, במתקן בטחוני, שם הוא קפץ אל מותו מחלון בקומה גבוהה. ״זה לא יכול להיות נכון, זה שקר״, אומר אדם. ״אין חלונות פתוחים במתקנים בטחוניים. אני בטוח שרצחו אותו. לפני שהוא נסע הוא אמר שהוא מעדיף לחיות שם את חייו כאיש חופשי ואם הוא צריך למות, הוא מעדיף למות שם. זה מה שקרה. אללה ירחמו״.