בנובמבר 2013 פרסם הרגולטור במשרד השיכון הבריטי את דו"ח הבדיקה השנתי שלו בנושא הדיור החברתי. נגד "גאליונס" –  אחת האגודות שעוסקות בדיור ציבורי ומנהלת כ-7,000 יחידות דיור בלונדון (ובאחריותה היו בין היתר גם השיכונים בהם צולם הסרט "התפוז המכני" של סטנלי קובריק) – הוגשה תלונה של דייר שדיווח שמפגע אסבסט שהיה בדירתו לא פונה על ידי החברה המשכנת, ושבמשך שלוש שנים לא נערכה שום בדיקת בטיחות של בלוני הגז שלו.

הדו"ח מצא כי התלונה מוצדקת והדגיש כי היא מסכנת חיי דיירים רבים וקבע שהאגודה לא עומדת יותר בסטנדרטים הרגולטוריים הנדרשים ממנה. מיד לאחר פרסום הדו"ח נאלץ מנכ"ל האגודה לעזוב את תפקידו, ועד סוף השנה פוזרו כל חברי הדירקטוריון.

החודש, פחות מחצי שנה לאחר פיזור הדירקטוריון, נבלעה האגודה בתוך קרן פיבודי – אגודת הדיור החברתי הגדולה בלונדון – ונהפכה לחברת בת שלה. במסגרת האיחוד התחייבה פיבודי להשקיע 200 מיליון פאונד כדי לשפר מיידית את מצבן של 7,000 הדירות שעברו לבעלותה.

אתם בטח שואלים את עצמכם "למה זה צריך לעניין אותנו, מה שקורה שם בלונדון הרחוקה". אולי בגלל שכדאי להשוות את המצב בממלכה המאוחדת למצב לישראל. אולי בגלל שמאות תלונות מוגשות בשנה נגד חברת הדיור הציבורי עמידר שמחזיקה בכ-45 אלף דירות דיור ציבורי השייכות לנו. אולי בגלל שמבקר המדינה מצא ליקויים כה רבים בניהול ובתחזוק הדירות, גם כאלה שמסכנים חיים באופן מיידי, שכבר נמאס לחזור ולצטט ממנו ואולי בגלל שאף אחד לא טורח לעשות עם הממצאים החמורים האלו דבר.

אצלנו יש מי שאוהבים להסביר איך העומס הרגולטורי חונק את התחרות בישראל ופוגע באיכות החיים. על הנייר יש לא מעט גופים מפקחים בישראל. אבל האמת היא, שבניגוד לרגולטור הבריטי, רוב הזמן הם לא נוקטים בשום צעד מעשי נגד מושאי הפיקוח שלהם, גם במקרים שבהם אלו כשלו לעמוד בסטנדרטים הנדרשים מהם. אם נתמקד לרגע במקרה של עמידר, שהיא חברה ממשלתית – גם לרשות החברות הממשלתיות וגם למשרדי השיכון והאוצר יש הסמכות לפעול נגד החברה במידת הצורך.

דוחות מבקר המדינה החמורים והדיווחים הבלתי פוסקים על תחזוקת הדירות הלקויה, שמובילה לפגיעה ישירה בבריאותם ובאיכות חייהם של אלפים מאזרחי ישראל היו צריכים מזמן לגרום לכל הנורות האדומות להידלק במשרדי הממשלה. אבל במקום זאת, הם מנציחים את המצב על ידי שיתוף פעולה ישיר עם החברה.

במשך שנים עמידר פועלת כאילו שהיא לא חייבת דין וחשבון לאיש ורשות החברות ומשרד הבינוי והשיכון מעניקים לה גיבוי מלא. בניגוד למתרחש בבריטניה, כאן אף מנכ"ל לא נאלץ לעזוב את תפקידו ואף חבר דירקטוריון לא הולך הביתה.

רשות החברות הממשלתית אפילו הגדילה לעשות והעלימה את אפשרות החיפוש של החברה מהאתר. אבל מי שיתעקש לחפש את עמידר בדין וחשבון המלא של הרשות, אכן ימצא שם מידע. מהשורות הספורות בדו"ח הוא יוכל ללמוד שעמידר היא חברה רווחית (ב-2013 רשמה רווח של 13 מיליון שקלים) אבל איש לא יוכל לדעת באמת לאן הולכים מאות מיליוני השקלים שמגלגלת החברה בכל שנה.

בישראל צריך לחפש את הקווים הנסתרים המחברים בין עמידר לבין בכירים במשרד האוצר. דורון כהן, מי שהיה מנהל רשות החברות הממשלתיות עד יולי 2012 ומנכ"ל משרד האוצר עד אפריל 2013, היה יו"ר עמידר בין 2007-2005, ולתקופה מסוימת כיהן במקביל גם כמנכ"ל החברה. אורי שני, מקורבו של שר האוצר הנוכחי שמונה ליועץ לנושא הדיור, הורשע בשנות ה-90 בהפרת אמונים בתאגיד, בתקופה שבה כיהן כיו"ר עמידר.

אתם בטח שואלים את עצמכם, "למה זה צריך לעניין אותנו". אז זה באמת לא. אבל מי מכם שכן מתעניין, היה שמח לדעת, שגם שר השיכון, אורי אריאל, הצטרף לחבורה המכובדת שמבקשת לתגמל את עמידר על עבודתה המצוינת.

במסגרת ה"יוזמות" החדשות של השר, שמבקש לעקוף בסיבוב את ה"יוזמות" של שר האוצר הנמרץ שלנו, הוא פועל להפוך את עמידר לחברה "יזמית" שתוביל פרויקטים של "פינוי-בינוי". זה ללא ספק סטארט-אפ מבריק תוצרת ישראל: חברה ממשלתית כושלת, שהוכח מעבר לכל ספק שאינה מסוגלת לעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ניהול, תחזוקה ושקיפות מקבלת מתנה בלתי נתפשת מהשר האחראי עליה.

יאמר לזכותם של מנהלי עמידר שהם הצליחו במקום שרבים כשלו. הם זיהו את האויב החדש-ישן, אורי יוגב, מלך ההפרטות, שמונה למנהל רשות החברות הממשלתיות והריחו את הדם. לכן בחודשים האחרונים הם ניהלו קמפיין אגרסיבי כדי למצב את עמידר כחברה "יזמית" שיכולה להוביל פרויקטים של פינוי-בינוי. והנה ההשקעה המאסיבית שלהם ביחסי ציבור, שנעשתה כולה מכסף ציבורי, השתלמה.

זהו עוד שיעור ציני קטן בתמרון פוליטי בשבילכם. שר השיכון יוכל לספר ש"הרקע לתוכנית הוא המצוקה האנושית שנתקלתי בה" ולקבל את הבעלות על ה"יוזמה" החדשנית יחד עם כותרות יפות בעיתונים, ועמידר תרוויח את הישרדותה ותחזק את מעמדה. אבל שר השיכון לא הסתפק רק בשליפת הפינוי-בינוי והעלה "יוזמה" מבריקה לא פחות. למכור ל"יזמים בניינים של מערך הדיור הציבורי, שלהם פוטנציאל רווחי גבוה".  (כאן רציתי להניח קישור ליוזמת המכירה המפורטת של השר. אבל לצערי אי אפשר למצוא כזו באתר משרד השיכון. לכן איאלץ להסתמך על מה שפורסם בתקשורת). בואו נבחן ביחד את "שלבי התוכנית":

בשלב הראשון השר מתכוון להוציא מאות אלפי שקלים עבור "מיפוי במערך הדירות הציבוריות בכל רחבי הארץ", מכיוון שזה לא מידע שאמור להיות בידי חברות הדיור הציבורי שמנהלות את הנכסים, או בידי משרד השיכון – כי מה פתאום שהחברות יידעו איפה הדירות שלהן, על איזה קרקעות הן נמצאות, כמה דירות ישנן ובאיזה בניינים יש זכויות בנייה נוספות? איפה אתם חושבים שאתם חיים? בבריטניה?

בשלב השני, קחו נשימה עמוקה –  "המדינה תפנה את הדיירים לדיור חלופי וחדיש יותר", ואז היזמים יהרסו את הבניינים ויבנו דירות חדשות ואותן הם ימכרו בשוק החופשי במחיר מקסימלי  – והכספים האלו יעברו בחזרה למשרד השיכון, ואז משרד השיכון יבנה "בניינים חדשים ומודרניים לטובת זכאי הדיור הציבורי". אה, וגם לסטודנטים… אה,  וגם כנראה דירות בשכר דירה מפוקח. שכה יהיה לי טוב, זה בדיוק מה שיקרה.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, "למה זה צריך לעניין אותנו". אתם צודקים. למה שיעניינו אתכם לאן נעלמו, נעלמים וימשיכו להיעלם מיליארדי שקלים שאנחנו מממנים. למה שיעניין אתכם למה שר השיכון שנתקל במצוקה האנושית, לא עורך "מיפוי" של "חברת הניהול הגדולה בעולם" שהפכה על גבם של הדיירים לחברה רווחית. למה שיעניין אתכם שאת המחיר משלמים האנשים ה"קשים" האלו בבריאותם, ברווחתם ובחייהם.