בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בשנים האחרונות נהיה דיבור כזה על "ייצוג". ייצוג בכנסים, בפאנלים, בארועים ואפילו בערבי תרבות. ייצוגי מיני, מגדרי, גזעי, דתי וכן הלאה. ברוח זו הוזמנתי לכל כך הרבה מקומות הזויים כאתיופית – מאירוע בסביון לקראת הבחירות ועד לבית ספר פרטי דתי בירושלים. בכל הזמנה כזו הייתי צריכה לעשות שקלול של האינטרסים שלי לעומת האינטרסים שלהם – גם אם לפעמים המזמינים היו "בצד שלי", לצורך העניין פעילי זכויות מכל הצבעים והמינים.
ראוי לציין שבמרבית המקרים היה מדובר בהתנדבות, זאת כמובן רק לאחר ששאלתי, כי את מי מעניין כסף כשאתה אלטרואיסט ומאמין בסוציאל-דמוקרטיה תוך ניצול עובדים? יש דברים הרבה יותר חשובים כמו: "זו הזדמנות בשבילך להציג את האג'נדה שלך בפני אנשים מאוד משפיעים במדינה" (ע"ע: פאנל בסביון) ולחלופין: "הנערות האלה עושות מחויבות אישית במרכז קליטה וזה מאוד חשוב לנו שייפגשו אותך". כמובן שבבסיס האמירות האלה ניצבת ההנחה שאין לי במה; ולפעמים גם התחושה שאני צריכה להודות על ההזמנה ולקפוץ עליה כמוצאת שלל רב. שלא לדבר על מקרים שבהם סירבתי בנימוס ונכנסו באימאמאשלי בצורת: "הנה, אנחנו נותנים לכם ואתם פשוט מסרבים לקחת!" כן, לפנק, לפנק, לפנק.
לא מזמן התקשרה אלי מישהי שמארגנת ערבי שירה. היא אמרה לי ששמעה עלי ושלמרות שהיא כבר לא מזמינה אנשים כי הערב סגור, אני זה מקרה מיוחד, בגלל כל מה שהיא שמעה עלי. שאלתי אותה: שמעת על ההוצאה שהקמתי? שמעת על השותף שלי להקמת ההוצאה? קראת משהו שכתבתי? ראית את הספרים שהוצאנו? לא. לא. לא ולא. האשה הזאת לא ידעה עלי כלום למעט זה שאני כותבת ושאני ממוצא אתיופי. מה אני כותבת? על מה? האם זה מתאים לערב הספציפי הזה? שום דבר לא היה משנה – העיקר שאגיע ואתבל את הערב בנוכחותי.
לאט לאט הבנתי שאני בקטגוריית העציץ – שוב. עם השנים למדתי להתמודד עם הדבר הזה ופיתחתי אסטרטגיות כדי להבין מתי מזמינים אותי בגלל התוכן ומתי מזמינים אותי כי אני יכולה להיות תפאורה נהדרת ל"רב-תרבותיות". בשלב מסוים שאלה האשה: "השותף שלך אתיופי?" עניתי שלא והיא אפילו לא התעניינה במה מדובר. נראה לי שאם הייתי אומרת לה שהוא אתיופי היא היתה פשוט מזמינה אותו בלי שום בדיקה של מיהו ומהו. ככה בשביל הפיקנטריה.
אז אני מתחילה לשקול ברצינות למתוח אנשים עם יציאות כאלה ולשלוח אשכנזים מחופשים לקייסים (בלי בלאק פייס כמובן).
"הי, אני הבחור השחור מהתמונות!", סרטון פארודי על אוניברסיטה בבריטניה שגיוון ממש ממש חשוב לה, ויש שם מלא סטודנטים שחורים, לפעמים אפילו ארבעה! מוזמנים להציע לנו גרסה מקומית
עזבו את העניין האישי שלי. הבעיה עם העדפת היתר הזאת ללא שום בדיקה היא בסכנה להתנוונות של ממש. אם על כל דבר שאני (או "האחר") אומר ימחאו לי כפיים ויתרגשו שאני בכלל שם, בלי להתייחס למה שאני עושה או כותבת או אומרת – במלים אחרות: יתייחסו לתוכן ולא לקנקן – אז לא תהיה כלפי כל ביקורת חיצונית. למזלי, יש לי חברים ומשפחה שמבקרים אותי כבן אדם שווה להם ומציבים לי מראה מול הפרצוף. אבל תארו לעצמכם איך מקודמת בינוניות בצורה כזו.
במקרים מסוימים זה יכול להיות אפילו גרוע יותר: למשל כשהאדם מולי כל כך נדהם שאני גם גדלתי באשדוד, גם גרה בבאר שבע, גם אתיופית ועדיין- בעד זכויות למבקשי מקלט. הוא פשוט לא יכול שלא לעוף עלי בצורה חסרת פרופורציה. הוא רואה לנגד עיניו מישהי אתיופית שלא עובדת באמפם וזה מגניב אותו ונראה לו ממש מהפכני. קוראים לזה: גזענות של ציפיות נמוכות. אני יודעת שקשה לעכל את זה במדינה שבה אם לא עברת לינץ' אז לא סבלת מגזענות. אבל לגזענות, במיוחד לזו הישראלית, יש כל מיני רמות.
בהזדמנות אחרת, לקחתי חלק ביוזמה פמיניסטית שגיבשה כמה נשים לטובת פרויקט שהיה קשור בקידום תודעה פמיניסטית. הכרתי את כל הנשים לפני כן ברמה זו או אחרת אבל כשהגעתי היתה במקום עוד אשה אתיופית שלא הכרתי. שאלתי את היוזמת מי זו והאם היא חלק מהקבוצה ונעניתי שכן, כששאלתי מה הביא אותה להיות חלק מהיוזמה, ענתה לי שהיא במקרה הגיע אליה בהקשר אחר אבל היא נשמעה לה אחלה בטלפון ולכן היא הזמינה אותה. הקשיתי ושאלתי האם החברה החדשה פמיניסטית היות שמדובר במיזם שכל-כולו קידום תודעה פמיניסטית. היא לא ידעה לומר לי, שכן היא לא חשבה לבדוק את הנקודה הקריטית הזאת והעדיפה שיהיה במעגל עוד פרצוף אתיופי – נו, בשביל הייצוג.
ואם כבר אנחנו בתקופת בחירות – כולם עכשיו ינסו לדחוף איזשהו איזכור לזה שהצבע בכלל לא משנה להם – הנה אני אוכל אינג'רה בהארלם של אשקלון (ואז אני אוֹמַר לעצמי – אההה סבתא שלי גרה שם, איזה חמוד מצדו לבקר אותה). ללפיד כבר התפלקו שני חברי כנסת אתיופים במקומות ה-12 וה-14 בבחירות הקודמות: זוכרים שהסקרים בנוגע ליש עתיד ניבאו תוצאות שונות ממה שהתקבל במציאות? חמישה ימים לפני הבחירות יש עתיד קיבלו 12 מנדטים- פער של 7 מנדטים לא פחות ולא יותר מה-19 שקיבלו.
פרשנים כבר אמרו שנפתלי בנט לא יוכל להשאיר את הבית היהודי בלי מזרחי אחד לרפואה. בדומה למקרה של לפיד, המזרחית היחידה במפלגה שלו ממוקמת בדיוק במקום האחרון. כחלון כבר סימן את עצמו כמעט כמו "פנתר שחור" עם הלוגו שהועלם. מדובר בייצוגים חלולים ותו-לא. בדרך כלל (לא תמיד ע"ע ח"כ פנינה תמנו-שטה) העציצים נמצאים בעמדה כל כך חלשה עד שהם מסורסים וחייבים לומר תודה שהם בכלל שם. במקרים גרועים יותר העציצים נהפכים למכשירי גזענות, כמו במקרה של משרד הקליטה – שלא לומר סופה לנדבר בעצמה – שמנפנפת מזה שתי קדנציות בעובד אתיופי בכל פעם שהיא מואשמת בגזענות. מה שאני מציעה זה דבר פשוט: בכל פעם שאתם חושדים שמדובר בעציץ תבדקו שהוא גם גיפטד.
