עיתונאים, צאו מהפוזה

רות דוד מדברת לפני ארגון העיתונאים על חיסיון מקורות – הזדמנות נדירה לשמוע את הפרקליטה לשעבר שהסתבכה ב"פרשת רונאל פישר" מתייחסת לעבודת המשטרה והפרקליטות, וללמוד מיחסה לעבריינים וגם לעיתונאים. הקלטה ממרץ 2012.  

הזדהות מוחלטת עם המטרה

הסיקור התקשורתי שמקבלים בשבוע האחרון מעצרה וחקירתה של עו"ד רות דוד-בלום, לשעבר פרקליטת מחוז תל אביב (פלילי), הוא דוגמה למהירות השיא שבה אדם עלול לאבד את שמו הטוב. דוד-בלום, החשודה כעת במעורבות עד צוואר בפרשיות שחיתות לצדו של עו"ד רונאל פישר, היתה עד לפני ימים אחדים אורחת מבוקשת כמרצה בכנסים משפטיים וכפרשנית באולפני טלוויזיה. כעת היא נאבקת בחשדות של תיווך לשוחד ושיבוש מהלכי משפט.

האפשרות שחלק מאותם חשדות נוגעים לתקופת כהונתה כפרקליטת המחוז – אחת מאבירי השולחן העגול של שלטון החוק – מכניסה ללחץ אטומי את המערכת כולה.

לפני שלוש שנים היא היתה אחת הדוברות המרכזיות בכנס שערך ארגון העיתונאים בישראל בנושא החיסיון העיתונאי. זה היה בעיצומן של פרשות ענת קם ואורי בלאו, כשהעיתונות כולה תהתה, האם מערכת המשפט החליטה לדרוס ברגל גסה את ההבנות העדינות שהושגו עד היום בכל הנוגע לציפור נפשה של העיתונות החופשית.

דוד-בלום, שהיתה באותה עת כבר שנה וחצי לאחר פרישה, המשיכה להפגין הזדהות עמוקה עם המקום שעיצב את תפישת עולמה המקצועית במשך שנות דור. דבריה בכנס – שהביעו הבנה מלאה ל"צורכי החקירה" של המשטרה, ואפס הבנה למרחב התמרון הצר של העיתונאים, בין המצפון המקצועי, כללי האתיקה והחוק הפלילי – עשויים ללמד משהו על הפרקליטה לשעבר.

לדוד-בלום לא היתה כל בעיה לשלוף מאמתחתה המלאה דוגמאות על דוגמאות, המתארות את הקושי של המשטרה והפרקליטות להעמיד לדין עבריינים, כאשר אלה באים ומספרים לעיתונאים, תוך שימוש בחיסיון מקורות, פרטים השונים באופן מהותי מאלה שמסרו בחדרי החקירות. "המשטרה חייבת את החומר הזה כדי להגיש כתבי אישום", היא הצטדקה.

הפרקליטות נוהגת לבקש מדי יום ביומו מבתי המשפט, שאליהם מובאים לאישור הסדרי טיעון הנחתמים עם נאשמים, לכבד את העונש שסוכם במסגרת ההסדר, גם אם השופט חושב שצריך היה להטיל עונש אחר. לגישת הפרקליטות על בתי המשפט לשדר כי הם מכבדים הסדרי טיעון ככלל, אחרת ייווצר אפקט מצנן שירתיע חשודים עתידיים מלחתום על הסדרי טיעון עם הפרקליטות. בתי המשפט יוצפו אלפי תיקים פליליים, שיתקעו את המערכת לשנים.

דוד-בלום מכירה היטב את העמדה הזאת. ומה עם האפקט המצנן על מקורות עתידיים לשתף עיתונאים במידע שברשותם? לזה היא מקדישה אפס מחשבה.

בכלל, לאורך כהונתה כפרקליטת מחוז, דוד-בלום גילתה מסירות גבוהה – ביחס לניצב משה מזרחי כונתה התופעה הזאת "להיטות יתר" – למטרות החקירתיות המניעות את המשטרה והפרקליטות. פרשת חיים רמון ותוצרי האזנת הסתר שלא נמסרו במועד לסניגוריו, הפכה את רמון לסוג של קדוש מעונה בעיני עצמו. לאחר משפטו רכב כל הדרך לממשלה, במסגרת מסעות טיהורים שביקש לעשות בשורות התביעה. זה נגמר בדו"ח שחיבר מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, על ליקויים בהאזנות הסתר בפרשת רמון.

דוד-בלום ומי שהיתה התובעת בתיק רמון, אריאלה סגל-אנטלר ז"ל, לימים יורשתה של דוד-בלום על כס פרקליטת המחוז, לא היססו לעתור לבג"ץ כנגד המבקר, בטענה שביקורתו כלפיהן היתה שגויה ובלתי מוצדקת.

הנה עוד קייס שדוד-בלום הפנתה לשומעיה בכנס על החיסיון: "המשטרה פונה לעיתונאי ומבקשת את אותם חלקים שלא הכניס". היא לא עוצרת ולו לרגע לחשוב על הנחת המוצא של המקרה – מדוע בכלל מרשה לעצמה המשטרה לפנות לעיתונאי בנונשלנטיות כזו ולבקש ממנו חומרים חסויים? "אסור לעיתונאי להתאהב בעמדתו כמגן המקורות", המשיכה.

בעולמה של דוד-בלום, העיתונאים הם מעין מתחזים, אולי צפו פעם בסרט על עיתונאים שהגנו על מקורותיהם, והחליטו שהם גם רוצים. זו לא פעולה ממשית, זו פוזה. ובכלל, אם המשטרה מצווה על עיתונאים להפר את החיסיון שעליו שמו את כל יוקרתם המקצועית, חובה עליהם לסור אל המקור (ולקוות שהמשטרה אינה יושבת על זנבם) ולברר אתו אם הוא מסכים להסרת החיסיון.

באותו כנס השתתפה גם עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ, שהיתה בעבר קולגה של דוד-בלום, והושלכה מהפרקליטות לאחר שהדליפה את דבר החקירה הסמויה ב"פרשת סיריל קרן" נגד ראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון. אפילו ממרחק הזמן, דוד-בלום איננה מוכנה לראות את הערך הציבורי הראוי שבשמו פעלה גלט-ברקוביץ. לדידה, האשמה על כך שמעולם לא הוגש כתב אישום בפרשה זו, מוטלת על כתפיה של הפרקליטה. אפס הבנה לעמדה שבשמה הקריבה גלט-ברקוביץ את נכסיה היקרים ביותר – הקריירה שלה בפרקליטות, שמה הטוב ורישיון עריכת הדין.

כנ"ל בעניינה של ענת קם. "עבירה של מאסר עולם", שהומרה ב"עבירה של 15 שנות מאסר", אמרה דוד-בלום באותו כנס ביחס לעבירות שבהן נחשדה והואשמה קם. כאילו אנחנו חיים בעולם שבו על בתי המשפט להתיישר בהתאם להוראת הפרקליטות, ולגזור על פי פקודה את העונשים המרביים הקבועים בחוק.

יהיה זה מיותר ומופרך לנסות לחבר בין קווי המתאר של דבריה בנושא החיסיון העיתונאי לפני שלוש שנים, להתנהלותה העולה – על פי החשדות הידועים כעת – בפרשת השחיתות ע"ש רונאל פישר. בסופו של דבר, לכל אדם, אפילו אם הוא משפטן, גוונים רבים ועמדות מורכבות. מה שכן אפשר להסיק הוא מידת הקיצוניות שאליה יכול משפטן "מן הזרם המרכזי" לנתב את עצמו, אם רק יתמיד בשכנוע העצמי שהמטרה הגדולה המניעה את המהלכים ראויה ומוצדקת, ועל הדרך מקדשת גם כמה אמצעים מפוקפקים.

יובל יועז הוא פרשן משפטי, עורך דין, מרצה למשפטים והעורך הראשי של הרדיו המשפטי