באחת השורות המפורסמות ביותר של השיר "מהפכה" של הביטלס, זועק ג'ון לנון לתוך המיקרופון: "אם תנסה להשיג כסף מאנשים שמוחם שונא/ כל שאוכל לומר לך אחי, זה להתאזר בסבלנות". באנגלית זה אמנם נשמע יותר טוב, אבל המסר שבבסיס המילים הללו שורד לא רק את מחסום השפה אלא גם את מחסום הזמן: כמו אז כן עתה, הרעיון של מהפכה שמתבססת על צדק חברתי, שוויון מעמדי ושאר מונחים פרוגרסיביים שנטועים עמוק בשמאל הכלכלי, הוא רעיון רומנטי וקוסם ואפילו נכון, אבל גם כזה שלא מצליח לקנות אחיזה חזקה דיה כדי לצאת מן הכוח אל הפועל.
לרגעים נדמה היה שזה אפשרי: שעות לפני שיצאו לדרך הפריימריז הדמוקרטיים באיווה, הראשונה להצביע, כבר סיפרו הסקרים שסיפור סינדרלה של ברני סנדרס בן ה-74 קורם עור וגידים והוא עוקף את הילרי קלינטון בדרך למהפך נוסח אובמה. בפועל, אמנם, ההתלהבות הספיקה רק כדי לרשום את מה שכונה virtual tie– משמע, כמעט-תיקו, אבל בדפי ויקיפדיה נרשם שקלינטון ניצחה בפריימריז שנערכו במדינת עין-הנץ (שוב, באנגלית זה נשמע יותר טוב) ביום 1.2.2016.
מניח את היסודות לעתיד המפלגה? ברני סנדרס. צילום: Phil Roeder
ב0.2%, אבל ניצחה. ומכאן החל הסיפור להסתבך. לפריימריז שנערכו 8 ימים לאחר מכן בניו-המפשייר, שכנתה של ורמונט שממנה מגיע הסנאטור הסוציאליסט – כלומר, דמוקרט סוציאליסט, כהגדרתו שלו – הגיע סנדרס עם מומנטום ואף זכה בניצחון נאה. אבל את הניצחון הזה, שהושג במדינה שציבור מצביעיה נחשב ליברלי, פרוגרסיבי ובעיקר לבן, לא הצליח לתרגם להמשך הדרך. בנבאדה ובדרום קרולינה שאוכלוסיותיהן פחות מובהקות, הצליחה קלינטון לנצחו בגדול ולקראת סופר-טיוזדיי שבו נערכו פריימריז ב-12 מדינות הגיעה כשידה על העליונה. המומנטום המהפכני שלו כמעט נבלם.
המרוץ הופך לכמעט סמלי
מבלי לנסות ולייצר תקוות שווא – ולמרות הניסיון של תומכי סנדרס כמו רוברט רייך (שר העבודה בממשלת ביל קלינטון, אגב) להיאחז בחישובים – ניתן לומר שבאותו יום שלישי הגדול ראתה קלינטון פעמיים כי טוב: ראשית, כי 8 מדינות (כולל מסצ'וסטס שבה תלה סנדרס תקוות גדולות) בחרו בה. שנית, כי גם במדינות בשהן סנדרס ניצח – 4, כולל ורמונט עצמה – הוא עשה זאת בשיניים ובאופן שלא מאפשר לו, נכון להיום, תקומה במדינות הבאות שיצביעו.
כנראה תושבע בינואר, הילארי קלינטון. צילום: By Hillary for Iowa, Jones Street Java House in Le Claire, Iowa, CC BY 2.0
מכאן ואילך הופך המרוץ הדמוקרטי, אם כן, לסמלי-כמעט: לסנדרס יש כרגע כשליש מהנציגים, אין לו תמיכה ממסדית כלל – לא מהממסד המפלגתי ולא מצירי-העל. חשוב משני אלה: הדרך שלו לניצחון מצריכה ממנו לגבור על קלינטון בפער משמעותי ברוב המדינות שטרם הצביעו, כולל פלורידה, אוהיו, אילינוי וקליפורניה שבהן הוא מפגר בסקרים בעשרות אחוזים. זאת, למרות שמדובר במדינות שבהן המצע שלו אמור לדבר אל לב המצביעים במידה רבה יותר מאשר במדינות הדרומיות שהצביעו לקלינטון (כמו אלבמה, ג'ורג'יה, ארקנסו וכן הלאה).
ב-20.1.2017 תושבע ככל הנראה הילארי רודהאם קלינטון לנשיאת ארה"ב, ותשבור כבדרך אגב את שיאה של ג'יל סטיין היהודייה (!) מהמפלגה הירוקה (!!) שמכהנת כרגע כאישה שהשיגה הכי הרבה קולות בבחירות לנשיאות ארה"ב, עם כ-450,000 קולות שקיבלה ב-2012. אבל עוד חזון למועד.
קלינטון תנצח, אלא אם…
כרגע נשאלת השאלה – למה בעצם להמשיך בהתמודדות הפנימית? בהינתן שהילרי הצליחה לשמר את מעמדה כמועמדת הבלתי-נמנעת גם במציאות, בניגוד ל-2008, לא נראה שיש לברני סיבה להמשיך לרוץ, ואפשר שטוב יעשה אם יתייצב מאחוריה במאמץ לאיחוי השסע הפנימי במחנה.
אלא שהמשך ההתמודדות הדמוקרטית, בשונה ממקבילתה הרפובליקנית, הוא אידאולוגי. זו התמודדות שמניחה את היסודות לעתיד המפלגה ובמידה רבה, המדינה כולה. כך, בעוד הרפובליקנים זונחים את האידיאולוגיה לטובת איש שלא מפסיק לשקר, לסלף, להדיר ולהסית נגד שלל ציבורים (מוסלמים, מקסיקנים, עניים ועוד), הדמוקרטים נלחמים על אג'נדה באופן שמשקף את המאבק הפנימי בשמאל העולמי כולו. משני צדי המתרס ניצבות שתי דרכים: הדרך המרכזית יותר, של קלינטון, שמציעה תפיסה מתונה ושמרנית יותר לכלכלה ולחברה; והדרך הפרוגרסיבית של סנדרס, שמתרגמת את הכעס, התסכול והשאיפה לשינוי, לכדי תפיסה רחבה יותר של תפקיד המדינה ומקומה. סנדרס מייצג את מה שהתחיל בציפראס היווני והמשיך, בין היתר, לקנדה (עם בחירתו של ג'סטין ת'רו לראשות הממשלה). ואילו קלינטון ממשיכה בקו של השמאל הוותיק יותר, שמשווק את עצמו כאלטרנטיבה שקולה-אך-זהירה לשמרנות המוקצנת ומיושנת של הימין.
העתיד כבר כאן, ביל דה-בלזיו. צילום: מאת Flickr user Bill de Blasio – Flickr, CC BY-SA 2.0
בבחירות האלה, קלינטון תנצח. היא תנצח כי היא נתפסת כמנוסה יותר, ותיקה יותר בנבכי הפוליטיקה הבינלאומית, כי היא חלק מהממסד הדמוקרטי. כי אובמה מאחוריה. כי היא אישה והגיע הזמן לאישה נשיאה אחרי יותר מ-200 שנות. ולמרות זאת נדמה שבמאבק הרעיוני ההיסטורי, המנצח הגדול יהיה דווקא סנדרס: התפיסות שלו מחלחלות כבר עכשיו, כפי שהוכיח הסקר שערך פרנק לוץ ושהביאה פה טל שניידר. קבוצת "לכבוש את וול סטריט" מ-2011 עודנה משפיעה על החברה האמריקאית. המילים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם' כבר לא נתפסות כשטן ומלאך אוטומטיים, בעיקר בקרב הצעירים. הרעיון של רגולציה של התאגידים הגדולים – Corporate America, בפיו של סנדרס – נדמה כבלתי נמנע.
אישים כמו ביל דה-בלזיו, ראש עיריית ניו-יורק, או אליזבת' וורן, סנאטורית ממסצ'וסטס, מוזכרים לא רק כמי שמיישמים בפועל מדיניות שמאלית פי כמה ממה שהורגלנו לצפות מהאמריקנים, אלא כמי שיעצבו את פני המפלגה לעתיד. אפילו מושאי האידאליזציה של בוחרי המפלגה משתנים: כשם שאצל הרפובליקנים החליף רייגן את אייזנהאואר כמופת נשיאותי בשנות ה-80, כך חוזר פרנקלין דלאנו רוזוולט למרכז הבמה על חשבון קלינטון, קנדי ואפילו אובמה.
חזר למרכז הבמה. פרנקלין דלאנו רוזוולט
בחירות 2016 יכולות עדיין להיגמר בשלל דרכים: קלינטון אמנם נחשבת כמועמדת הטבעית, אולם התקדים ההיסטורי דווקא עובד לטובת הימין: האמריקנים נוטים להחליף נשיא דמוקרט ברפובליקני ולהפך. כך היה עם בוש האב הרפובליקני שהוחלף בקלינטון הדמוקרטי וגם עם האחרון, שהוחלף בבוש הבן הרפובליקני רק כדי לצפות מהצד בברק אובמה מנצח (את אשתו ואת מקיין הרפובליקני) בדרך למהפך שלטוני נוסף. אם קלינטון תנצח, היא תכפה על הרפובליקנים בדק בית רציני – אבל לא תוכל לעמוד בסחף הפרוגרסיבי שהתחיל בברני סנדרס וייגמר, אולי, במפה פוליטית חדשה בארה"ב. אם תפסיד, היא רק תזרז את השינוי הפנימי פי כמה. כלומר, אם רק נחכה קצת. ממש כמו שג'ון לנון ביקש.
עידו דמבין הוא עורך דין ופעיל חברתי.
