השבוע שלחתי את הכותב של הטור שלי ב"מקום" לנוח קצת ולהתאוורר (בכל זאת מתחיל עבודה חדשה ביום ראשון ומגיע לו קצת חופש), ובמקומו יוגש לקוראיי לקט. אז הלכתי לפייסבוק לברר מהי התמצית המרוכזת ביותר של הכתיבה שלי, ומסתבר שהמילה שמופיעה הכי הרבה בסטטוסים שלי היא "אנחנו".

אז זהו: אמ;לק – אנחנו.

מצד אחד, שמחתי לגלות שכיאה לשמאלני טוב, אני לא חושב רק על עצמי. אני לא איזה תל-אביבי מפונק שמרוכז רק בתחת של עצמו.  אני לא חושב רק על מה נכון בשבילי, אלא מתעניין בעולם שבתוכו אני חי, ויחד עם זאת אני לא מוציא את עצמי מן הכלל. אני חלק מקולקטיב.

אבל מצד שני, מי מינה אותי לדובר שלו? מה אני יאיר לפיד? בשם מי בדיוק אני מדבר? כמו ה-dude מול ג'פרי לבובסקי וברנדט, אני מוצא את עצמי מול האימג' הכתום עם ענן הטקסט ומצטדק – the royal we, you know, the editorial. קצת צניעות, קצת ענווה. קצת מלים שאינן שם פוטנציאלי של מפלגת מרכז.

שלא לדבר על האפשרות המזעזעת שאני מדבר ב"אנחנו המשפחתי". של פרופילים זוגיים, של "אנחנו בהריון", "אנחנו מאוד אהבנו את החדש של א.ב. יהושע". אנחנו של מפלץ דו-ראשי עם חיוך מעושה, שנבנה על חורבויתיהן של זהויות רווקיות כבושות ומדוכאות. אנחנו כולנו אינדיבידואלים.

ואולי לכן זה לא מפתיע שלא הרבה אחרי שגיליתי שהמילה שאני הכי משתמש בה בסטטוסים היא "אנחנו", עשיתי שיחת פרידה מפרופיל הפייסבוק שלי (ונתעלם לשנייה מהעובדה שזה משהו שאני עושה פעמיים בחודש בערך) כדי להיות כמה שיותר ממוקד בכתיבה של סיפור אישי. "סליחה", אמרתי כשלחצתי על כפתור הדיאקטיבייט – "זה לא אנחנו, זה אני".