בשבוע שעבר קראתי את כתבתה של צליל אברהם "המאה ה-21, הסיפור האמיתי על דור ה-y", בכתבה צליל מראיינת זוג פרופסורים תמר ועוז אלמוג, נפוחים מהתחת, על דור ה-y, שבעיניהם הוא דור מפונק, ילדותי, אנוכי שלא יגיע לאף מקום כי הוא לא עובד קשה. צליל מגיבה/מבקרת את הזוג ומספרת שדור ה-y נאלץ להתמודד עם גזל בין דורי, נאבק מול דברים שההורים שלנו זכו להם ואנחנו לא. הכתבה הייתה נהדרת אבל היה חסר לי משהו בה, אז רציתי לספר את הסיפור האמיתי שלי על דור ה-y ועל הדור הקודם לו.
דור ה-y: הסיפור האמיתי:
הדור הקודם חושב שאנחנו מפונקים. ההורים שלי חושבים שאני עובדת קשה מידי ואין לי זמן לישון, הם רצו שאנסה לקחת יום אחד בשבוע חופש כדי ליהנות, צחקתי להם בפנים.
אנחנו לא משקיעים בלימודים ובקושי עוברים מבחנים. אמא שלי לא סיימה חטיבת ביניים.
הם עבדו קשה ואנחנו לא נגיע לאף מקום כי אנחנו עצלנים. אמא שלי עלתה לארץ ולמדה באולפן כמה חודשים עד שבוקר אחד נכנסו נציגים מבנק דיסקונט לשיעור ושאלו מי רוצה לבוא לעבוד בבנק. פעם הבוס שלי שאל אותי אם אני יכולה ללכת לקנות לו סיגריות.
אנחנו רודפי פרסום ולייקים. אמא שלי עפה על זה שאני בטלוויזיה ונותנת לי טיפים איך להשתפר על הבמה, היא נהנית לצפות בי והיא די חיה דרכי , כי לה לא הייתה אופציה לפרוח בבית סגור.
הפוליטיקה לא בוערת באש עצמותיהם. אמא שלי הצביעה למי שאמא שלה אמרה לה להצביע.
בשורה תחתונה, אל תשכחו שההורים שלנו כפו עלינו את החיים האלו, אנחנו עובדים כדי לרצות אותם, אנחנו לומדים ומתקדמים כי יש להם שאיפות עבורנו, זו לא בחירה שלנו, הדור שלהם הכתיב לנו איך אנחנו אמורים לחיות את חיינו, מהן מטרות אידיאליות בחיים ועל מה אנחנו מבזבזים את זמננו. אז צאו לנו מהווריד ותנו לי לבקש יום חופש בעבודה כי מגיע לי.