יש משהו מייאש בקלות שבה כל פרשה שנדונה בשיח הציבורי נכנסת מיד עם פריצתה לחיינו למגירה ברורה בארון קבוע ומסודר מראש, שאין דרך לטעות במהות הבגדים שמאוכסנים בו. מכנסיים לפה. גופיות לשם. חולצות ארוכות בקומה שמעליהם. ומה על כל הבגדים שלא מתאימים בדיוק לאף מגירה? מה עם ארוכת השרוולים שנגזרו פאותיה – היא במגירה של הגופיות או של חולצות החורף?
- זה באמת לא נשמע הגיוני שקצין מוערך יאנוס חיילת
- מטרידים מחשבים את קיצם לאחור. והם יודעים שהוא בדרך
- שיחה סודית עם המטריד המיני הבא / עוזי וייל
בשלב זה כבר ניצבים השבטים ערוכים במקומותיהם הקבועים וכל אחד מהם מעלה את הטענות הקבועות שלו: "זו גופייה!" ומנגד "זו חולצת חורף!" והשיח שיכול היה להעמיק ולהתחדד (ובדרך זו לזקק תובנות שהחברה שלנו כה זקוקה להן) נותר משותק. לא רלבנטי למציאות החיים שהיא תמיד מורכבת יותר מההגדרות שמנסות להמשיג אותה.
וכך, רק פרצה פרשת תא"ל אופק בוכריס לחיינו וכבר הסתדר השיח הציבורי שבטים שבטים, כאשר כל שבט מדברר את מחשבתו האחידה. מחנה אחד מיד נמצא תומך בחשוד, זועק את חזקת החפות ומתנגד לפרסום שם החשוד כאמצעי חקירה ראשוני בשלב זה. בעוד שהמחנה השני מיד מצופף שורות סביב המתלוננת ומסביר כי אחוז תלונות השווא שואף לשני אחוזים ולכן מצדיק את פרסום השם שיגרום לקורבנות נוספות להעז לצלוח את כל המחסומים שמקשים על נשים להתלונן ולעשות כן.
למה זה מחויב? מדוע מי שתומך בזכויות קורבנות עבירה חייב אוטומטית להתנגד לשמירה על זכויות החשודים באותה פרשה? אני באמת מתקשה להבין. כאיש שמאל אשר אוחז בהשקפת עולם הומניסטית ופמיניסטית אני מצדד בזכויות כל בני האדם, גם החשודים, שכידוע לעולם לא יהיו חביבי הציבור (מה שמביא לפגיעות זכויותיהם). לעולם אעדיף פתרונות שמיישבים ככל שאפשר בין זכויות שתי הקבוצות הניצות. ככל האפשר. לכן אני מצדיק פרסום שם חשוד בתרחיש כזה, אבל לא כאמצעי חקירה ראשוני אלא רק לאחר שנעשה שימוש בכלי חקירה אחרים. וכן, בניגוד לקורבנות שלעתים אין להם שום דרך להגן על זכויותיהן אלא בדרך כזו הרי שלרשויות החקירה שלנו יש אמצעי חקירה רבי עוצמה רבים ומגוונים.
מאחר שיכול להיות מצב שהשם הטוב של האדם נפגע ללא הצדקה (ושוב, לפי המחקרים למצער שני אחוזים מהחשודים יזוכו לחלוטין. שני אחוזים זה לא מספר. אלה בני אדם, בשר ודם שחייהם נהפכו על פניהם והרי בהשקפת העולם ההומניסטית להבדיל מזו שמנגד, כל אדם, כל אדם! הוא עולם שלם) אזי עדיף שהפרסום ייעשה לא כאופציית בירור ראשונה.
במקרה של בוכריס, עסקינן במפקד בצבא שבקלות ניתן להגיע לכל החיילות ששירתו בלשכותיו – מוטב שקודם ימוצה כיוון חקירה זה ורק אחר כך, אם זה לא הצמיח די ראיות ויש עדיין הצדקה, ייעשה שימוש בפרסום שמו בציבור כאמצעי חקירה לגיוס ראיות נוספות. מנגד, מקום שבו קשה לאתר את קבוצת הקורבנות האפשריים של אותו חשוד – סביר לצאת בפרסום כאמצעי חקירה ראשוני. כל מקרה לגופו כדי שככל האדם יישמר כל אדם לנפשו. כך נשמרות ככל האפשר גם זכויות הקורבנות וגם זכויות החשודים. רק כשאין ברירה אחרת – ניתן לפגוע בזכויות של מי מהם. ולהשקפתי, במקרה כזה גוברות באופן ברור זכויות הקורבנות על זכויות החשודים.
השקפת עולם הומניסטית מורכבת מטבעה, כי הקיום האנושי הוא מורכב. לא ניתן לדחוף אותה למגירות סגורות. הקיום האנושי גולש מכל מגירה ומכל הגדרה. הרדידות שהופכת אותה לחד ערכית הופכת אותה שווה להשקפות העולם שעומדות מנגד, אלה שעבורן האדם הוא רק אמצעי, וזה חבל.
פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן לפיתוח חברתי, הקריה האקדמית אונו
