בכיתה ג' גירשו את החברה הכי טובה שלי מהארץ. עד היום זה כואב

אף פעם לא הזהירו אותי מכך שלחברות יש תאריך תפוגה. לא כזה שנגרם באופן טבעי, אלא כי המדינה החליטה שחברות כזו לא צריכה להתקיים.

כילדה את לא באמת בוחרת מי יהיו חבריך את פשוט מתחברת עם מי שאיתך בגן או בכיתה. זה בדיוק מה שקרה לי. לא בחרתי, לא ידעתי שלחברה הכי טובה שלי יש תוקף. היא לא נראתה לי שונה משאר הילדים בכיתה, למרות עינייה המלוכסנות. נרקמה בינינו חברות טהורה בלי דעות קדומות. שתי ילדות במערכת החינוך הממלכתית, מקבלות כבר מינקות את עקרונות הישראליות. חגגנו ביחד בבית-הספר את כל חגי ישראל, שרנו בעברית ״עבדים היינו״ ו״אני בניתי בית בארץ ישראל״ ונופפנו בדגלים מפלסטיק.

כך היה במשך שלוש שנים, עד שבכיתה ג׳ היא נאלצה לארוז הכל, את הילדות, הזכרונות, השפה ולעבור מכאן. אני זוכרת את השבועות האחרונים שלה בארץ, את זה שניסו ליפות לנו את המציאות, את מסיבות הפרדה והניסיון להנציח כל רגע. אך שום דבר לא עזר, היא גורשה מהארץ ובזה זה נגמר.

הסיפור הזה לווה אותי מאז והוא תמיד צץ במחשבותיי כשאנחנו מתבקשים כחברה לקבל אלינו זרים מאיתנו. כבר ממזמן איבדנו את האמפתיה הרי בכל נושא הפליטים, שהתערבב באופן מוחלט עם אוכלוסיית העובדים הזרים. אנחנו מסתובבים בהרגשה שמשקרים לנו, שהם לא באמת נסו על נפשם ממולדתם אלא באו לכאן רק כדי לשפר את מצבם.

אבל במאבק הנוכחי אומרים לנו את האמת בפרצוף. ילדים לעובדים זרים, שבאו בחסות המדינה ונולדו פה, גדלו כישראלים, דוברים עברית ועושים ככל שביכולתם להשתלב – יגורשו כי היו מתחת לגיל שנקבע במשרד הפנים בסבב הגירוש האחרון. הבנאליות של הביורוקרטיה.

מתי איבדנו את האמפתיה הזו כלפי זר? האם היא בלתי אפשרית בישראל? אמפתיה שבזכותה נעשתי חברה של ג׳ואי. לא ראיתי את השוני ביננו, אלא את הדימיון. את העובדה כי אנחנו דוברות את אותה שפה, שרות את אותם שירי ילדות. זיכרון קולקטיבי הוא לא רק משהו שנוצר לפני 5,000 שנה ומעבירים אותו מדור לדור, אלא משהו שנבנה כל הזמן. הזיכרון של אותם ילדים הוא ישראלי לכל דבר, שלא נאמר יהודי באופיו.

במקום לקבל לקרבנו את אלו שרוצים להיות חלק, אנחנו עסוקים בלגרש ובלהסתגר עוד ועוד בתוך עצמנו. זה הפתרון הקל, כי הרבה יותר קשה ומפחיד להיחשף לתרבויות שונות. אותם ילדים שכבר התמסרו כמעט לכל החובות הכרוכות בלהיות ישראלים מתבקשים לעזוב את הבית שלהם, כן בית, כי כאן הם נולדו וגדלו. הם נולדו וגדלו כאן לא בשביל לאיים על הצביון היהודי של המדינה – כאילו כמה עשרות ילדים יכולים לאיים על הצביון המאוד יהודי של המקום הזה – אלא פשוט בשביל לחיות.

זיכרון קולקטיבי הוא לא רק משהו שנוצר לפני 5,000 שנה, אלא משהו שנבנה כל הזמן. הזיכרון של אותם ילדים הוא ישראלי לכל דבר

קצת עצוב לראות איך הם מנסים להוכיח לנו את שייכותם ונאמנותם לדגל ולמולדת על ידי אמירות ש"הם רוצים להתגייס לצה"ל" – וזה עדיין לא מספיק. התקשורת בוחרת להביא דווקא את אותם ציטוטים על הכמיהה לשירות בצה"ל, כי הרי זה הצידוק והסיבה שאמורה לשכנע את הציבור בהשארתם, המטהר הישראלי הרשמי. אבל זה לא. זכותם של הילדים להגדיר את עצמם כישראלים ולהישאר בישראל מהסיבה הפשוטה שהם נולדו כאן, התחנכו כאן, מדברים את השפה כשפת אם ורואים את עצמם כחלק מהתרבות. הגיוס לצה"ל הוא עוד נדבך בשאיפה שלהם לישראליות, לא כרטיס כניסה.

אני לא יודעת איפה ג׳ואי היום. לפעמים אני מנסה להתחקות אחר עקבותיה בפייסבוק אך ללא הצלחה. אני לא יודעת בכלל מה אני רוצה להגיד לה, אולי בעיקר לוודא שהיא במקום טוב. מקום שלא מגרש ילדים שנולדו והתחנכו בו, ורואה בהם איום דמוגרפי.