רוצים לשקם את השמאל? תלמדו מארה"ב

על שער ה"ניו יורק מגזין" של החודש שעבר התנוססה השאלה "מתי כולם הפכו לסוציאליסטים?". המגזין המפורסם הקדיש לא פחות מתריסר עמודים לחקר ה"תופעה" שצומחת וגדלה בלב המדינה שהפכה את הקפיטליזם והסדר הניאו-ליברלי לאומנות, ואת הרדיפה אחר סוציאליסטים וקומוניסטים לקנאה דתית. בלב ליבה של תרבות אינדיווידואליסטית שמקדשת את האנוכיות נבנית מהפכה פוליטית צעירה, חדשה ומלאת אנרגיה, שבה יש לגיטימציה, ויותר מזה פעולה סולידארית, שוויונית ורודפת צדק.

הנה רק כמה מההישגים: בשנתיים האחרונות גדלה ה-DSA, התנועה הדמוקרטית הסוציאליסטית של אמריקה פי עשרה והצליחה להכניס מספר שיא של נבחרים סוציאליסטים לבתי מחוקקים, כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואחרים. רק בשבוע שעבר בשיקגו נבחרו חמישה חברי מועצה וראשת עיר סוציאליסטים. פתאום אג'נדה שבעבר נחשבה רדיקלית הפכה לסוג של מיינסטרים דמוקרטי: התביעה הפרובוקטיבית של ברני סנדרס בבחירות 2016 לביטוח בריאות ציבורי לכולם הפכה כבר מזמן לנייר לקמוס הסוציאליסטי, וכך גם הדרישה לחינוך חינם מהגן ועד האוניברסיטה, דיור ציבורי וה"גרין ניו דיל".

וזה ממש לא הכל – השמאל האמריקאי מתעורר ומקים סניפים וקבוצות למידה בכל המדינה, התארגנויות עובדים חוזרות להיות מוקד פוליטי, עלייתן של הכתיבה וההגות ואפילו ה"טינדר הסוציאליסטי" שהוקם לפנויים-פנויות של התנועה.

תנועת המלקחיים הזו של פעולה פוליטית והתארגנות אזרחית יוצרת את "תיבת התהודה" השמאלית, את הגב הקהילתי שכל מחנה פוליטי כל כך זקוק לו, ומביאה לכך שהשמאל האמריקאי מפסיק להיתפס כמנותק או אליטיסטי – גישת קלינטון המתמרכזת נכשלה ואיתה הגישה של שמאל ניאו-ליברלי. מעבר למועמדת כזו או אחרת, מעבר למפלגה, נוצרה תרבות, שפה וגאוות יחידה, ופתאום להיות חלק מהתנועה זה השחור (או האדום) החדש. אל מול ניכור ואינדיבידואליזם, האמריקאים בוחרים בשותפות ובסולידאריות – הם יוצרים תנועה. ותנועה מאורגנת היא כוח, והיא הדבר המפחיד ביותר שחסידי השמרנות יכולים לדמיין.

התביעה לצדק חברתי התחלפה בטרנד

מה השתנה? מה סוד הקסם? הפעילים מספרים שהם פשוט הפסיקו להקשיב לתיאוריית תנועת המטוטלת הפוליטית, שמבקשת מדורשי השינוי ובכן, לא לשנות שום דבר. כי השינוי כבר יבוא מעצמו, הוא ירגיש את הרגע הנכון ויבוא וכל שנותר לנו הוא שנשב יפה ונמתין עד שישתנו פני הדברים מכוח הטבע.

אבל פוליטיקה היא לא "טבע". היא חיים והיא פעולה והיא ארגון של אנשים ושל כוח. תומכי התיאוריה כבר התייאשו מזמן, ורק מבקשים שלא ירעידו להם את הספינה הטובעת (או ירו בתוך הנגמ"ש, בעגה המקומית) וכל השאר יקרה כבר מעצמו. התפיסה הזו לא רק שהיא תבוסתנית, היא גם מסוכנת. היא משאירה את המרחב הפוליטי לאלה שלא ויתרו – לכוחות אנטי-דמוקרטיים, גזעניים, קנאיים.

בינתיים בישראל, שמונה שנים אחרי מחאת האוהלים התביעה האזרחית לצדק חברתי התחלפה בטרנד ליברטריאני וסלידה מהמוסדות הפוליטיים ומהמדינה. בתוך הלופ הפוליטי הנוכחי שלנו נדמה ששכחנו ממה הפוליטיקה באמת בנויה – מאנשים. אנשים שפועלים יחד, כחלק ממשהו גדול, אנשים שיש להם אינטרס משותף – תנועה. אנשים שמוכנים לקום בבוקר ולהתנדב בקמפיין, לארגן קבוצת אנשים, לכתוב מאמר, לתבוע מעשה ולעשות אותו.

חוסר האפשרות להשפיע היא חלק מהמניפולציה

במשך שנים פמפמו לנו שאנחנו חלשים, שאנחנו לבד, ושדבר לא ישתנה. הטמעת התודעה של חוסר אפשרות להשפיע על סדר היום והשיח הפוליטי היא חלק ממניפולציה רחבה ואגרסיבית שבאה לייבש את המרחב הפוליטי ולהעמיק את הייאוש וחוסר המעש. והמניפולציה עובדת. כמה פעמים שמעתם ש"מה שהיה הוא שיהיה", ושאם עד עכשיו לא הצלחנו, אין טעם לנסות יותר? מתברר ששכחנו שפוליטיקה היא לא תסריט של סרט הוליוודי. בישראל, אם כבר, היא דומה יותר למחזה של חנוך לוין.

השאלה החשובה, ואולי היחידה בפוליטיקה – בארצות הברית כמו בישראל – היא לאיזו קבוצת אינטרס יהיה הכוח הרב ביותר. אינטרס של קומץ אנשים בעלי הון או ציבור רחב ומחויב, שמבין ולוקח על עצמו חלק בחיים הפוליטיים? בארצות הברית של דונלד טראמפ השאלה העלתה הילוך ואל מול כוחות תאגידיים והון עצום מתארגנות קבוצות אזרחיות שתובעות אחרת – צדק, שוויון, מדינת רווחה. ה-99% מתארגנים ובונים יחד כוח – בקהילה, בחברה האזרחית, בתקשורת ובפוליטיקה. זה מאבק ארוך אבל כדאי, והוא מצליח לגייס אליו עוד ועוד תומכים דרך בניית קהילה והדהוד של תיבת התהודה הרעיונית, האזרחית והפוליטית.

היום שאחרי הבחירות הגיע, ואנחנו מתעוררים אל עוד יום של מציאות ישראלית. עכשיו זה הרגע לשאול את עצמנו איזו מן פעולה פוליטית תהיה לחם חוקנו? לא בעוד חודש, לא עוד ארבע שנים. כאן ועכשיו. האם נמשיך להמתין ונקווה שהמטוטלת תנוע לכיווננו, או שנייצר בעצמנו את הכוח שיניע אותה? האם נבנה את תיבת התהודה שלנו, הפוליטית, האזרחית, המשותפת – כזו שתזמין אחרים להיות חלק ממנה? השאלה הזו צריכה ללוות אותנו כל יום, ולא רק ביום הבוחר, והתשובה עליה תאפשר בנייה מחודשת של מחנה, והנעה משותפת של המטוטלת.

הכותבת היא מנהלת ארגונית בתנועה לעיתונות ציבורית